לונה בכלוב הגדול

מיומנות נשכחת
אומנות נזנחת.
בלי רוקט פוקט, ויברטור, מג'יק וונד, עוד כל מיני שמות מתוחכמים. כלום. בלי בטריות ומטענים.
יד. כמו פעם.
היה מוזר וטוב. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, מאמנת כל מיני שרירים שכבר שכחו שהם שם, מעודדת חיווטים במוח.

ברגעים מסויימים בחיים חשוב לדעת לגמור ביד. 
לא להזניח.

       - את באה?

הוא כותב לי פתאום.

צמרמורת עוברת בעורפי ורטיבות מציפה איפה שצריך. 

       - בטח.

אני עונה.

ואני פעם חשבתי שיש לנו בעיות תקשורת. 

הזמנתי לי קולה בבר.
  - אני רוצה קולה, בבקשה -
די ברור, לא?
ועדיין האיש מעבר לדלפק מצא לנכון לשאול אותי רגיל או זירו.
רגיל, תודה, יא חתיכת דפקט. אם הייתי רוצה זירו, הלא הייתי מבקשת זירו או מקסימום קולה-זירו.
זה המחשוף הקסום שלי שבילבל אותך או התחת העצום? והרי איך אשמור על כל השפע הזה, איך אתחזק את כל המתיקות, בלי סוכר??
לא, אני לא כועסת. זה כי אני בת? לא כועסת. שניינו יודעים שאם הייתי רזה, לא היית שואל, אבל אני לא כועסת. לא נעלבתי. לא.. אבל אתה דפקט.

אני מתה עליו, באמת. הוא מתוק והלוואי שהיה יותר שלי.
הציע לי ביס מהבייגלה שלו היום

ותשובתו לשאלתי היתה

שומשום.

מיד הרגשתי כאילו סדק נפער ברצפת הלובי ביניינו לכדי תהום, והארץ מסיעה כל אחד מאיתנו הרחק אחורנית.
קשה להסביר, פער דורי או עדתי, תרבותי או מנטלי. פחות חמור מאשר אם היה אומר שהצביע ביבי (הוא לא, כבר בדקתי מזמן), אבל עדיין השאיר בי תחושת קבס. כאילו זה פשוט לא נועד להיות.

ההשראה השירותית

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=932373&blog_id=50157

אחרי שחזרתי משבוע חופש, אב הבית קפץ למזמוז בוקר קצרצר בחדר המדרגות (ולהביא לי קפה), וקבענו פגישה אינטימית בסוף יום העבודה.
כל היום כתב לי ותחקר אותי על המפגש עם האקס שהיה בסופ"ש. לא בדיוק הבין למה האקס מזיין אותי ואני מכילה אותו ולרוב אני אפילו לא גומרת כשאני איתו, וסיפרתי שכבתי על הבטן והוא החזיק לי את הראש מהשיער ונישק אותי בפה ודפק אותי מאחורה, אם חשובים הפרטים.

לאב הבית היו חשובים הפרטים. הוא הסביר לי שאני שייכת לו, והוא מרשה לי להזדיין עם האקס, והוא יזיין אותי אח"כ בתחת כי אני במחזור, אה.. לא כי אני במחזור, בלי קשר כי ככה בא לו, והוא מחליט להיכן הוא מחדיר את הזין שלו בגופי, כי אני כנועה לו ואין לי אפשרות בחירה "וחוץ מזה, את שלי ואני מחליט". 

בסוף היום אפילו זכיתי לקבל ממנו איזה שני ספנקים בתחת, אחרי שזיין אותי בצורה מאוד לא ג'נטלמנית.

אלפא ונילי בהליכי המרה - יש ;-) 

תסתכל עלי, תראה אותי. אני כותבת ומוחקת. תחפש אותי, תרצה אותי. אני כותבת ומוחקת. תזיין אותי, תפרק אותי, תמלא אותי, תקרע אותי, תחבר אותי. אני כותבת ומוחקת.

פרפרזה על ליל אמש 

הורידו אותי בבית בחצות אחרי ערב צוות, עוד טיפה שתויה.
מסירה איפור. מטפטפת ארבעים טיפות אופטלגין לכפית ולוגמת. טמפון. פיג'מה. מיטה. שוקולד. מתה.

הודעה מהאקס (שכבר הפך לנוכחי): יכולה להיפגש?

עכשיו?! 

בטח. אתה בא לאסוף אותי??

מסנג'ר לא שוכח, אולי רק אם ממש תבקשי מפורשות.
לא משנה כמה תהפוכות עברת בחיים,
כמה אהבות ואכזבות,
כמה בני זוג או בנות זוג,
כמה לוויות ולידות.
תמיד אפשר לבנות על חפירה מדממת בעבר כואב, בפייסבוק מסנג'ר.
מימי קדם של "אר יו אינטרסטד", כל ההכרות ביניינו, החיזורים, השירים, המכתב שלי מאחרי הפרידה, הכאב, ההחמצה, חוסר היכולת שלי לשחרר (ובדיעבד, גם קצת שלך), הגישושים המזדמנים במשך השנים. לשבת לקרוא, ולבכות.
אחח.. מזוכיזם במיטבו (זה מנטלי?)

יכולנו כבר להיות גרושים + 2‪

חלפו שנתיים מאז קץ אדם בחייו.

שוב התכנסנו למפגש דמעות בין מלבני השיש, 

וכל הנסיעה לשם אני חושבת לי כמה פעמים נסעתי במסלול הזה בלילה לאחרונה,

כי ממש מעבר לכביש נמצא החדר שהפך להיות המקום שלנו. 

אם הוא ביד אחת החזיק לי את הידיים מעל הראש  וזיין לי תגרון כמעט למוות, בחיי.. ריר, נזלת, דמעות, שבירת שיאים בזמן נטול אויר על גבול האספירציה של כל השפיך שלו,
ואחרי מנוחה קלה התנצל שהוא צריך היום ללכת מוקדם כי בלה בלה בלה,
והוא שונא לגמור וללכת (גם אני שונאת שגומרים לי והולכים, השבתי),
מה זה עושה אותי? מה זה עושה אותו? ומה זה היה לעזאזל??
ולמה האידאליזציה שעשיתי לו לפני שנים עדיין תופסת?