לונה בכלוב הגדול

מפה לשם, אחרי שהסתובבנו קצת סביב הזנב אחד של השניה וריחרחנו, הצהרנו ששניינו בעניין ומבינים את המגבלות והגבולות, ובאנו להינות. 

באופן די נדיר התאפשר לי לצאת מוקדם מהעבודה איזה יום, אז הודעתי לו שיש לי כמה דקות, שיחכה לי במשרד שלו, ושישטוף ידיים. 

נכנסתי לחדר, הוא כמובן לא חיכה לי כמו בפנטזיות. עמד כשגבו פונה אלי והוא רוחץ את ידיו. הזכיר לי שאנחנו בעולם האמיתי המדיף ניחוח וניל. ואז הסתובב אלי ועמד מולי, התחיל לדבר ואין לי מושג מה הוא אמר, רק היו לי בראש מחשבות של "אני עושה את זה או לא?", ובעודו ממשיך לקשקש מילים, לקחתי נשימה עמוקה, חלצתי את הכפכפים והורדתי את התחתונים שלי מתחת לשמלה הארוכה. 

אב הבית פתח את החגורה שלו ואת כפתור המכנסיים. בשביל מה? שאלתי, אז הוא הבין שכרגע הדבר היחיד שהוא אמור לעשות זה לרדת על הברכיים. נשענתי על השולחן שהיה מאחורי והתיישבתי עליו. 

לפעמים זה מצחיק אותי שהחיים שלי נראים כמו סרט פורנו. וכל כך הרבה שנים לא התעסקתי עם מישהו מהעבודה. תמיד רציתי עבודה במשרד, רק בשביל להגשים את הפנטזיה. 

אחרי שגמרתי לו בפה התרסקתי על הכיסא, הוא נשאר למטה והמשיך לאכול וללקק עד שגמרתי שוב. מול הפרצוף שלי היה שעון שאמר שעברו כמעט 20 דקות ואני ממהרת

אני צריכה ללכת

אני יודע

היה כיף, נדבר. 

ליקקתי את עצמי מהפנים שלו לפני שיצאתי. 

זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה

אני עובדת במקום עבודה מאוד סחי. מדי. התכנים קשים, הגברים נורא נשואים, הנשים נורא עושות ילדים. הליבידו שלי בתרדמת.

ואז הגיע אחראי התחזוקה החדש של הבניין! גבר חזק וענק כזה, חייכן ופלרטטן. קרן אור בתוך האפור. בחיי. הבנות תמיד שמחות כשהוא בא (טוב, גם חלק מהבנים), על סף הלקלקל בכוונה דברים בשביל שנצטרך לקרוא לו, ותמיד כשמגיע אנחנו מפנקות אותו בשוקולדים ובמה שיש.
אני הכי אוהבת לזרוק לו חטיף מרחוק, ולצעוק לו "תפוס!" והוא מיד תופס ומודה לי ואוכל, או שומר בכיס לאחר כך.

ואז הגיע היום ההוא. תמיד יש כזה "היום ההוא", המכונן, נקודת המפנה. הוא בא לתקן משהו בגובה הרצפה, עם כל הגודל שלו ירד על הברכיים, התאמץ לשלוף משהו מאחורי הארון והפרצוף כמעט נצמד לו לרצפה. ואני עמדתי בקושי חצי מטר ממנו וכבר לא הצלחתי להסתיר את החיוך המרוצה שלי, והוא הביט עלי וצחקק וכאילו שאל "מה", ולא התאפקתי יותר ואמרתי לו שפשוט זו אחת הפוזיציות החביבות עלי אצל גברים או איזה מילמול נבוך דומה.
מאז התחלתי לבוא הרבה יותר בכיף לעבודה

בדייט הראשון הראשון שלי עם שולט, לא ממש ידעתי מראש שהוא שולט, לא הבנתי את הז'רגון, ואפילו לא לגמרי הבנתי שזה דייט. בקיצור, הכל היה חדש ומוזר וזה לא התקדם לשום קשר זוגי או סשן (איש טוב ויקר, הכיר לי את הכלוב). 

דייט ראשון אחר שלי עם שולט, היה כבר שונה לגמרי. הדייט הראשון היה גם הסשן הראשון.

זה היה מסתורי, מדליק, מסוכן וחסר אחריות מצדי לחלוטין. בחיים לא אעשה כזה דבר שוב, וזה המשיך לקשר של מס' שבועות או חודשים אחר כך. התחיל בסערה והלך כלעומת שבא. 

היום כשאני מתחילה להכיר בכך שאני מאוד רוצה קשר זוגי עם אופציה לטווח ארוך, מהסוג בו אני הראשונה בסדר העדיפויות, משהו על גבול המונוגמיה, קשר שנבנה בהדרגה תוך הכרות מעמיקה וחיבור טוב (מותר להגיד אהבה?) אני תוהה על הדייט הראשון (עם שולט).

במה הוא צריך להיות שונה מדייט ראשון אחר (לא שאני יוצאת לדייטים)?

אני לא מאמינה שאני כבר בגיל לפגישה עם "מאהב מן העבר".
כמעט 20 שנה (!) חלפו מאז שהוא היה מזיין אותי מדי פעם, במשך שנים. חזק, אתלטי, קינקי, די אנוכי, כיאה לבן 20 דאז. ואני נהנתי מתשומת הלב והזיון החזק, מהסוד הכמוס והתנוחות המאתגרות.
לשניה נראה כאילו לא השתנינו, ויחד עם זאת אנחנו אחרים לגמרי.
היום אני יודעת הרבה יותר קרוב למדויק מה טוב לי, מה אני רוצה, מה אני שווה, ושהוא צריך להגיד תודה על ההזדמנות הנדירה שנפלה בחיקו איתי הלילה. והוא מבין יותר את החשיבות וההנאה שבעינוג האישה.
נפגשנו בלי לתאם ציפיות כמעט, מלבד הידיעה הברורה שאנחנו מתים להיזדיין שוב (ושהוא הולך לאכול לי את הכוס, בניגוד לבעבר).

מה עוד את רוצה שאנשק לך?
ואני לא הצלחתי להגיד, והלב צעק "את כף הרגל, תנשק, תמצוץ תלקק, את חור התחת, את בית השחי"
ואני שוב בת 17 והפה אמר רק "אני מתביישת להגיד"
היד שלו עוד ליטפה בתנועות מעגליות את התחת המפואר שלי, אחרי שנישק אותו.
ואני מזיזה את התחת בתוך כף ידו, מתגרה עוד ועוד ומחייכת ולא מצליחה להתבטא יותר,
והוא תפס את כף רגלי בשתי ידיו וליקק והכניס את האצבעות לפה שלו ומצץ,
"אז הבנת אותי מצויין" אמרתי לו.

היה לי הרבה יותר קל להגיד "תאכל לי את הכוס" (כנראה כי זה דובר בשיחה שלפני), והוא אכל, בהנאה מושלמת.
בפעם הבאה אולי כדאי שאהיה יותר ברורה מראש. תיאום ציפיות! הייתי רוצה בכלל להוריד אותו על ארבע על הרצפה, אבל גם שהוא יוריד אותי (אני קודם!). ואם מצץ לי את אצבעות הרגליים, אכל לי את הכוס למות, וזיינתי אותו עם האצבע בתחת (מזה מאוד התלהב), מה זה אומר בעצם? ומה חשיבותה (האדירה?) של תקשורת מילולית, ולמה היא כל כך קשה לי?
אלוהים, אני כל כך חלודה..
כן, תהיה פעם הבאה,
ברור שתהיה.

תובנות אינטליגנטיות יתקבלו בברכה

התעוררויות מרובות מפריעות את שנתי
וקשה לשוב להרדם.
אחרי שמתעוררת מחלום מוזר או מעיק, חושבת לעצמי שזה סימן שלבסוף נרדמתי, אבל.. למה עד שאני נרדמת דווקא כזה חלום מגיע?
ואז הגיע החלום הבא,
רגלי מפושקות מעל גבו של מישהו, ראשו בין רגלי מלקק את הכוס שלי בתאווה. רגלי הימנית לופטת את ראשו, מצמידה אותו אלי.
אני גומרת מהר והוא מרים את ראשו.
שיערו מגיע כמעט עד כתפיו ותוי פניו עדינים ויפים. נראה לי שזה המתוק ההוא, מלפני איזה 8 שנים. הספיקו לו חודשיים בשביל לסובב לי את החיים ואת הלב.
אני עדיין אוהבת להיזכר בקצה הסיגריה הבוערת שלו נוגע בעדינות ובהפתעה מלהיבה בלחי השמאלית של ישבני הגדול העגול, ותוהה איך לא מינפנו את זה יותר.
היתה בינינו אש של תשוקה בתוך בועה עפופת עשן וסמי פיצוציות שברור שתתפוצץ במהירות, וכך היה.
ובחלום הזה הלילה, אחרי שהראה לי את פניו וחייך, הוא לקח בידיו את כף רגלי, קרב אותה אל פיו ונישק את אצבעותיי ואת קשת כף רגלי ופתאום כאלו תחושות חמימות, שמחה ונחת מילאו אותי, שמרוב עונג לא נותר לי אלא להתעורר.

באתי להגיד שאני לא ממש פה.

אני בעבודה

בסידורים

באמהות
בעוד פרק של עוד סדרה
בעשיית כלום
וכלום עשייה
בין לבין אני פה
אבל אני לא.
לא אני
ולא פה.

אבל מתגעגעת

אם אתה רץ הביתה
או לאנשהו
אני בעצם אומרת לך
תשאר איתי עוד קצת
עוד הרבה
עוד המון.
ותזיין אותי כבר.

קשה להסביר במילים

אובדן.

משהו חשוב, יקר שהיה ואיננו,

ומי ומה שלא ישובו, לעולם ישפיעו על כל דבר שנחווה, שנרגיש. 

*

החרמנות שלי

שהייתה חלק בולט וכוח מניע בחיי

הלכה ממני

וחזרה 

אך לביקור קצר יחסית

ואינה עמנו עוד. 

זה התבטא בתחילה בחוסר רצון להיפגש, בהמשך בנטישה הדרגתית את הכלוב וספקי חומרי הצפייה והקריאה החביבים עלי (וכילוי זמן משמים בפייסבוק), ומהר מאוד נותרו צעצועי הפלסטיק מיותמים במגירה

יום ועוד יום, 

וכל זאת במקביל לצריכה מופרזת של פחמימות ועליה מותאמת במשקל, 

מה שתורם לשימור הליבידו הרחק הרחק

שם, מעבר לקשת 

And one

 ואולי גם אני

אני יודעת שגם ככה אני קצת פסיכית בנושא, ובטח מעט היפוכונדרית, וגם מתוקף תחום עבודתי אפשר להבין את הפחד.
יוצא לי הרבה לחשוב לאחרונה (או לא רק לאחרונה) על הקטע הזה של זוגיות מחייבת כזאת, כמו נישואין או מגורים משותפים וגידול ילדים יחד, במסגרת יחסים פתוחים או לא או בדסמים או לא וכו',
כך שלא משנה מה קורה בתוך הזוגיות או בין בני הזוג, אם אחד חולה (חולה חולה), אז השני כולו שם, להמשיך להחזיק את הבית ובעיקר להחזיק את היד.
ואני ושכמותי, שהגורל גזר עלינו ואנחנו על עצמנו - בדידות, מה יהיה עלינו? מי יחזיק את ידינו?

אמצא לי מחר רופא עור טוב שיבדוק את הדבר המוזר שצמח לי על הכתף.

*עריכה: זה כנראה לא נורא אבל נוציא את זה אחרי החגים ונקווה לטוב.