תשתקי

אני עוד שנייה מתפוצץ!!!!!!!!!!!!!!

כל כך הרבה איפוק וריסון אני צריך להפגין במהלך היום ששניה אחרי שיצאתי מהעבודה הכל מתפוצץ!!!!!!!

 

אני ממש מסוכן כרגע!

האם שליטה היא כוח? האם היא רצון?

עד כמה באמת אנו מוכנים לוותר על השליטה?

גנדי אמר:

"ברגע שעבד מאמין כי לא ימשיך להיות עבד, כבליו נושרים. הוא משחרר את עצמו ומורה את הדרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים..."   אז אולי באיזשהו מקום גם השולט האגרסיבי ביותר אינו אלא גילגול מתקדם של נשלט? שלב הפרפר אם תרצה?        

הטקסט הזה מתרוצץ לי בראש כל היום:

סמי נסע 
סמי כבר הכל ניסה סמי 
יש לו גדול 
סמי חשב 
סמי כבר שנים נחשב 
כוכב רוק'נרול. 

סמי חופשי 
פשוט הוא לא נורמלי 
מגיע מאחור 
מגיע לך לגמור 
תראי אני מבטיח 
רק תני לי לעזור 
והנה זה מגיע. 

סמי כוכב 
סמי משחק עכשיו 
בסרט כחול 
סמי אליל 
סמי וואללה איזה פיל 
למות על הקול. 

סמי מליאן 
סמי כמה בלגאן 
עשית היום 
סמי חרמן 
סמי הנה ויואן 
תגיד לה שלום. 
 

קרדיט ענק לאחד מעלינו - טום פטרובר!

אני קושר לולאה אחת המהדקת את הקשר סביב המפרקים ומושך את הכבל חזק למטה לכיוון כפות רגליה.

"אה.. " היא מתחילה באנחה אך מייד עוצרת עצמה וחצי מביטה בי לראות הם תבוא התגובה.

הפעם, היד שלי מתרוממת מהר וחובטת בעוצמה על ישבנה. שהיד מורמת מהישבן צורתה כמו מוטבעת אל הבשר, הצבע אדום ("...כמו בשר בקר מיושן היטב..." אני מגחך לעצמי).

היא בוכה. חרישית מתייפחת שלא אשמע.

אני חושב כי ההלם הוא הגורם, הרבה יותר מהכאב.

היא מסובבת אלי את המבט, חצי חיוך על פניה ועינייה דומעות. "תודה אדוני!" היא חצי אומרת חצי בוכה.

"תראי מה עשית! הרסת לי את  ה -   Photo-shoot"  אני קובע בנחרצות אך מתקשה להחניק את החיוך.

עדיין מתפעל ממעשה ידי כטביעת כף היד שלי ניכרת בישבנה באדום לוהט.

אני ממשיך במלאכת הקשירה.

כורך את הלולאות סביב קרסוליה ומהדק בשלוש לולאות צפופות ומדוייקות.

אני לוקח שלושה צעדים אחורה ומחייך, מתפעל ממעשה ידי (כל מעשי ידי..).

קשה לי יותר ויותר.

הבנתי הבוקר שאני בדיכאון עמוק.

עמוק מאוד.

לא בא לי לעשות כלום, אפילו לא להוציא עליך אגרסיות.

יש לי מועקה גדולה על הלב והיא לא עוברת כבר חודשים.

אין לי תקנה.

 

 

מין בוקר כזה שאתה קם אחרי פחות מחצי שעה של שינה...

הסקס בלילה, מעט אלים מהצפוי, מהרצוי.

זאת שאתך כואבת. לא בכוונה. זה פשוט יצא ממך. פורקן לתסכול מתמשך של יום שלם.

כואב לי כל הגוף בגללך. כואב לי הגוף מהעבודה הפיזית בלילה לזיין אותך כדי להעניש אותך כי אני שונא אותך.

כואב לי כל הגוף מהאינטימיות העדינה שבאה לרצות אותך כי אני אוהב אותך עד כלות.

 

איזה מזל שאני נשוי לך ואת לא הסאבית שלי.

 

בעבודה אני יושב מול המחשב והראש ריק.

כל כך עייף...

אין לי כוח לראות אותך היום.

וגם לא את השיפחה הקטנה שלי.

 

אני חייב לישון קצת.

אולי לצאת לרכב קודם לפרוק את כל האגרסיות בצורה מועילה.

 

 

היד מונפת גבוה, לופתת בחוזקה את החגורה.

חמש אצבעות חזקות, מיפרקים מלבינים מעוצמת האחיזה.

החגורה מקופלת לשניים, האבזם חופשי, גדול, יציקת פלדה עם דמות של מלאך ("..כמה אירוני.." אני צוחק לעצמי תמיד), מכאיב.

אני מסתכל למטה שוב על הישבן שלה. כל כך מזמין...

אני מוריד את היד חזק, עם כל משקל גופי. האבזם נזרק למעלה ומיד נמשך למטה חזק ממשיך את תנועת זרועי כאילו היה חלק בלתי נפרד.

האבזם נוצץ ומבהיק לאור נורת הליבון הבודדה שדולקת בחדר.

"... אהה...." היא מתחילה לצעוק ונעצרת בחדות כשהאבזם נוקש בחוזקה על ריצפת העץ לידה...

היא מרימה את המבט, מעט מבולבלת. עיניה מביטות בי בסימן שאלה ".. האם לא הייתי מספיק טובה אדוני? למה אינני נענשת?.."

"היום אני צריך אותך נקייה, חלקה, ללא סימנים..." אני אומר בשקט. ברוך.

"תודה אדוני.." היא לוחשת בהקלה ונושפת את שאירת האויר שאגרה בראותיה לקראת המכה.

"תביאי את החבל האדום" אני מצווה.

היא הולכת לתיק המיוחד שאנו שומרים מתחת המיטה.

בעדינות היא מוציאה חבל אדום, קטיפתי. הוא אוספת אותו אליה ומגישה לי אותו תוך הרכנת ראש.

"היום את הדוגמנית שלי" אני אומר בחיוך קל. רק המחשבה משעשעת אותי. היא וגופה הצנום, השברירי... חיוורת קצת מחוסר בשמש.

דוגמנית!

היא נשכבת על הריצפה הכהה. מפנה פנים אל הפרקט הממורק.

אני אוחז בשתי ידיה מאחורי גבה וכורך את החבל במיומנות סביב פרקי הידיים.

 

...וכרגיל המשך יבוא...

הכוח הזה שיש לי עליה, הכוח לגרום לגוף שלה לעשות מה שהמוח מסרב. נגד ההיגיון, ועדיין כמו חיה, היא מגיבה. אינסטינקט טהור.

זה מה שאני יצרתי.

אמרתי תתפשטי, היא הורידה את הבגדים. הכל. לא משנה לה ש5 מעלות בחדר. כל גופה רועד מתכווץ, אני רואה שקר לה. הפטמות שהזדקרו. עור הברווז שהתפשט לאורך זרועותיה.

"על ארבע.." אני יורה פקודה!

היא יורדת על ארבע.

 

אני פותח את החגורה.

היא מסתכלת, בוהה. העיניים הירוקות העמוקות שלה. אני מבחין בעיוות קל בזוית העין, לכל אחד אחר בלתי מורגשת כלל, אבל לי היא אומרת הכל.

הרגע שהיא מבינה מה הולך לקרות. תחושות של פחד מעורבב עם ציפייה אני חושב. ואולי רק פחד.

היא פותחת את פיה בעדינות מנסה ללחוש משהו.

"תשתקי!" אני פוקד.

"..כמה פעמים אמרתי לך שאני לא אוהב לחכות...."

"אני מצטערת אדוני..." היא לוחשת.

אני מתכופף, מרים את סנטרה בעדינות. עכשיו אנחנו פנים אל פנים, אני רואה את הכמיהה בעינייה.

"אני יודע שאת מצטערת, אבל אם אני אוותר לך הפעם איך תלמדי?"

היא משפילה את העיניים כמו מקבלת את גזר הדין. יורדת על מרפיקיה ומבליטה את ישבנה כלפי מעלה.

אני מתרומם, מתרחק מעט ומביט בו. הוא קורא לי. מזמין אותי אליו. 

אני מרגיש את הדם מתחיל לזרום ביתר שעט בעורקי. הלב פועם חזק יותר, מהר יותר, אני מהדק את אחיזתי בחגורה, מקפל אותה לשניים.

אני מניף את היד......

 

המשך יבוא...