היד מונפת גבוה, לופתת בחוזקה את החגורה.
חמש אצבעות חזקות, מיפרקים מלבינים מעוצמת האחיזה.
החגורה מקופלת לשניים, האבזם חופשי, גדול, יציקת פלדה עם דמות של מלאך ("..כמה אירוני.." אני צוחק לעצמי תמיד), מכאיב.
אני מסתכל למטה שוב על הישבן שלה. כל כך מזמין...
אני מוריד את היד חזק, עם כל משקל גופי. האבזם נזרק למעלה ומיד נמשך למטה חזק ממשיך את תנועת זרועי כאילו היה חלק בלתי נפרד.
האבזם נוצץ ומבהיק לאור נורת הליבון הבודדה שדולקת בחדר.
"... אהה...." היא מתחילה לצעוק ונעצרת בחדות כשהאבזם נוקש בחוזקה על ריצפת העץ לידה...
היא מרימה את המבט, מעט מבולבלת. עיניה מביטות בי בסימן שאלה ".. האם לא הייתי מספיק טובה אדוני? למה אינני נענשת?.."
"היום אני צריך אותך נקייה, חלקה, ללא סימנים..." אני אומר בשקט. ברוך.
"תודה אדוני.." היא לוחשת בהקלה ונושפת את שאירת האויר שאגרה בראותיה לקראת המכה.
"תביאי את החבל האדום" אני מצווה.
היא הולכת לתיק המיוחד שאנו שומרים מתחת המיטה.
בעדינות היא מוציאה חבל אדום, קטיפתי. הוא אוספת אותו אליה ומגישה לי אותו תוך הרכנת ראש.
"היום את הדוגמנית שלי" אני אומר בחיוך קל. רק המחשבה משעשעת אותי. היא וגופה הצנום, השברירי... חיוורת קצת מחוסר בשמש.
דוגמנית!
היא נשכבת על הריצפה הכהה. מפנה פנים אל הפרקט הממורק.
אני אוחז בשתי ידיה מאחורי גבה וכורך את החבל במיומנות סביב פרקי הידיים.
...וכרגיל המשך יבוא...
