"... היום הבנתי מה מטריף אותה. מצאתי את הטריגר הקטן, הנחבא, שכשנסחט היא מתפוצצת. לא פיצוץ מלא עשן אלא בערה
פנימית כמו אורגזמה משולשת מרובעת.
הפשטתי אותה במרכז החדר, בכוח, בלי לבקש.
קרעתי את החולצה הצהובה פורם באלימות את הכפתורים השקופים.
חצאית המיני חולקת גורל דומה.
היא מתחילה לבכות בשקט. הדמעות זולגות ללא מעצורים.
"מה קרה?!" יותר נבחתי מאשר שאלתי.
"אלו הבגדים היחידים שלי... לא הבאתי בגדים אחרים" המפגש היה ספונטני. לקראת הפסקת הצהרים, במהלך יום עבודה גרוע,
הרגשתי צורך להתפוצץ. התקשרתי והיא קפצה לדום.
"אל תדאגי" עודדתי אותי. "כשנצא מפה אני אקח אותך לסנטר ואקנה לך חליפה חדשה.."
הדמעות פסקו. חיוך קטן של אושר אמיתי הפציע בזווית הפה.
"טוב..." היא אמרה בטון ילדותי וכולה קורנת מאושר.
קשרתי לה בד שחור, אטום מסביב לעיניים וציוויתי "תעמדי עם הידיים פרושות לצדדים ואל תזוזי!"
היא מבצעת בכניעה ללא היסוס.
ניגשתי לחלון ופתחתי את התריסים.
כל עובר אורח ברחוב יכול במבט חטוף להתפעם מיופי מערומיה. מעורה הלבן החלק החיוור.
קריר בחוץ והיא מתחילה לרעוד קלות.
הוצאתי את המצלמה והתחלתי לצלם. החדר חשוך והמבזק מרעיש פעם אחר פעם.
"אתה מצלם אותי אדוני? למה? מה עשיתי?" היא מתחילה להתפתל. מתקשה לעמוד, מרגישה צרוך להתכסות ולהתחבא.
"תשתקי!" אני מצווה.
אני מפסיק לצלם. ניגש אליה ומוריד את כיסוי העיניים.
כשאני מתקרב אני מבחין כמה היא רטובה. מצפה. זה מגרה אותה. אבל מה בדיוק?
היא עדיין עומדת במרכז החדר, החלון פתוח לרווחה. הפטמות שלה זקורות, מקבלות בשמחה את הצינה באוויר.
אני מרים את העדשה מולה ולוחץ. המבזק שוב עובד. היא מחככת רגליה אחת בשנייה מנסה להסוות את ערוותה. כאילו לא רוצה
שאדע עד כמה היא מגורה באמת.
"אני יכולה לראות את התמונות?" היא שואלת בשקט.
"לא!"
"אבל.... אדו.." היא לא מצליחה לסיים את המשפט כשגב ידי פוגע בלחייה באלימות.
היא מלקקת את שפתה הפצועה ולהפתעתי רק מחייכת.
אני מוריד את מבטי אל בין ירכיה ורואה כי היא נוזלת. לא מטפטפת כי נוזלת זרם חופשי של גירוי טהור.
"אני רוצה לראות את התמונות!" היא אומרת בנחישות. ה"לא" שלי רק מגביר את הגירוי.
"אדוני..." היא אומרת בחצי לחישה. "אני רוצה אותך. עכשיו. אני רוצה אותך מאחורה. אני רוצה שתכאיב לי ותוכיח לי כי
אני שלך"
היא יורדת על ארבע, הבטן והראש על המיטה, הברכיים על הרצפה. היא מרימה את ישבנה מעורר התיאבון ("הוא כל כך עגול כל כך
מזמין... אני חייב אותו" אני חושב לעצמי ומוצא כוחות חדשים לשמור על ריסון). היא מושיטה ידיה לאחור ומפסקת את ישבניה.
"עכשיו..." היא מתחננת.
אני חודר אליה. מאחור. באלימות. פתח האהבה שלה נותר מיותם. היא נוזלת ממנו. כשאני מגביר את קצב החדירות היא נאנחת
בקול רם כמעט צעקה.
"תיתן לי לראות את התמונות?" היא שואלת, מתנשפת.
ה "לא!" שלי רק מגביר את עוצמת האנחות שלה. היא גומרת! היא גומרת פעם שנייה ברצף. היא גומרת פעם שלישית.
אני גומר איתה.
אני זורק אותה ממני.
"תתקלחי ותתלבשי. אנחנו הולכים לסנטר ואני צריך לחזור לעבודה." אני מסנן תוך כדי שאני שם פעמי למקלחת.
יומיים לאחר מכן היא שולחת מסרון: "אני רוצה לראות את התמונות מאותו היום!"
גם ארבעה ימים לאחר מכן עדיין אותם מסרונים חוזרה ונשנה.
פתאום הבנתי כי היא אינה מסוגלת להשלים עם תמונה שלה שחשופה לכל רק לא לה.