בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פסיכו-אנאלי-זה

דעות, חוויות, סיפורים ומחשבות על נפש האדם, בעולם השליטה ומחוצה לו.
לפני שנתיים. שני, 5 בדצמבר 2016, בשעה 19:07

יצא לכם פעם לנסות לעזור לאדם שנודע לכם שעובר כרגע התעללות כלשהי מבן זוגו והרגשתם שאתם הולכים "ראש בקיר"?
אתם שומעים כמה שהאדם הזה אומלל, כי הוא פשוט מתלונן על כך בלי סוף, בין אם זה ישירות או בעקיפין וזה פשוט נוגע בכם ודוחף אתכם לפעול.
במיוחד אם אתם מבינים שהיחסים האלו אינם משהו חד פעמי עם איזה מופרע מקרי, אלא דפוס החוזר על עצמו כי ניתן לראות שהוא תמיד מוצא את עצמו עם בני זוג דומים באופיהם. ונמאס לכם, פשוט נמאס לכם לראות אותו סובל וחוזר על אותה טעות, בייחוד כשהפתרון נמצא לו מול העיניים – פשוט להבין שהוא שווה יותר ולהתרחק מאנשים כאלו.
אז אתם מביאים עצות או מנסים "לנער אותו" כדי שיקלוט עם מי הוא נמצא בתקווה שיציל את עצמו, אבל אז פתאום אתם הופכים להיות האשמים בסיפור והבן זוג המתעלל הופך לקדוש מעונה.
כמובן שלא עוברים יומיים ואז נודע לכם ש"הוד קדושתו" שוב פגע באדם שנסיתם להציל. וזה השלב שבו בא לכם לדפוק את הראש בקיר.

הכי קל יהיה להגיד: "יש לי עסק עם מטומטם". אבל יותר חכם יהיה לנסות להבין את הדינמיקה בשביל לדעת איך לגשת לאנשים כאלו ולגרום להם להקשיב, בהנחה והמטרה שלכם היא באמת לעזור ולא סתם להעביר ביקורת.

אז פרויד, ידידינו, היה אומר שאדם כזה משתמש במנגנון הגנה שנקרא "התקה", כלומר אדם שמעביר רגש מסוים מ"המקור" למשהו שהרבה יותר קל להתמודד איתו.
כשיש לך בן זוג שמתעלל בך, זה ממלא אותך בכעס ואכזבה, אבל אתה לא יכול להביע את זה מולו כי אתה מפחד מתגובתו. אז הרבה יותר קל להתפרץ על חבר שבא לטובתך, כי הוא מן הסתם יגיב הרבה יותר טוב מהמעלל שלך.

אך עברה כמעט מאה מאז שד"ר פרויד הגה לראשונה אחת התיאוריות שמהווה אבן יסוד בהבנת הנפש האנושית והתחום התפתח משמעותית. כעת ישנם חוקרים בני זמננו שיכולים לתת הסברים טובים יותר לתופעה.
הם חקרו והבינו שמדובר במשהו הרבה יותר מורכב מסתם מישהו שמסרב להתמודד עם המציאות. מדובר בדינמיקה הרבה יותר מורכבת, שלעיתים אינה כוללת רק את יחסי הקורבן והתוקף אלא גם את הסביבה.

ברצוני להציג בפניכם מודל שפותח ע"י ד"ר סטפן קרפמן. בשנת 1968 הוא פרסם מאמר מחקרי על כך, והוא זכה לפופולריות רבה בקהילה המדעית. קראתי אותו לראשונה בכיתה י"א ומאוד התרשמתי ולכן אני אשמח לשתף אותו כאן, בייחוד אחרי שאני אישית הרגשתי "ראש בקיר" כשקראתי פה פוסטים מסויימים.

אז מה שמו של המודל המפורסם? שמו "משולש הדרמה".
במשולש הדרמה ישנם שלושה תפקידים: תוקף, קורבן ומושיע, כאשר כל תפקיד משפיע על רעהו.


במבט ראשוני זה נראה כאילו כל תפקיד נפרד זה מזה, אך במבט יותר קרוב ניתן להבין שכולם הם פניו של הקורבן ללא קשר לשער שדרכו נכנסו למשולש.
השער שדרכו ניכנס למשולש, הוא התפקיד שעמו אנו מזדהים בצורה הטובה ביותר. אך ברגע שנכנסנו לתוך המשולש, אנו מסתובבים באופן אוטומטי דרך התפקידים, באינטראקציות שלנו עם אחרים וגם בינינו לבין עצמנו. בסופו של דבר, מהיות המשולש הזה לא בריא, לבסוף כולם מוצאים את עצמם בעמדת הקורבן.

מי שנכנס למשולש דרך שער המושיע רואה את עצמו כעוזר ומטפל. הוא מרגיש טוב כשהוא מצליח להציל וזה נותן לו תחושת ערך לקיומו. קשה למושיע לראות את עצמו בעמדת הקורבן, כי מבחינתו הוא יודע מה לעשות במקרים אלו יותר טוב משני "הדפוקים האלו" שאחד מהם סופג אלימות ואחר משליך אותה בלי רסן.

מי שנכנס למשולש דרך שער התוקף, על אף שהוא נראה כמו איזה בריון מפחיד, בתוך תוכו דווקא פחדן שמאמין שהעולם מסוכן ולכן הוא משתמש בפחד ובאיום ככלים לשמור אדם אחר "במקומו", לפני שהם, מבחינתו, יעשו לו את זה בעצמם.
התוקף מאמין שבעולם הזה מצפה לו רק רע, אלא אם כן הוא יתנהג כאדם אכזר שכולם יפחדו ממנו.
כשהוא מגיע ליחסים אינטימיים הוא מבין שבני זוג עם ביטחון עצמי ירגישו מאוימים ולא יפחדו להתרחק ממנו. אמנם ככה הוא יכול למנוע "פגיעה" כי אז אף אחד לא ירצה להתעסק איתו, אבל זה בדיוק מה שמאשיר אותו בודד, ולכן הוא כמעט אף פעם לא מתעסק עם אנשים "בגודל שלו" ופשוט נתפס על מי שיספוג את זה.

מי שנכנס למשולש דרך שער הקורבן, לא מאמין ביכולותיו או בערכו. הוא הפנים זאת כתוצאה מהתנסויות שונות בחייו בקשרים בין-אישיים, כשהקדום ביותר מבינים, הוא איך לא- יחסיו עם ההורים.הוא מפנים התעללויות קודמות שספג ומאמין שמשהו בו פגום וחסר יכולות להתמודד עם החיים. הפחד הגדול ביותר שלו הוא שלא ישרוד והוא מניע אותו לחפש אחר מישהו חזק יותר או כשיר יותר שיטפל בו.
וככה כולם תופסים עליו טרמפים בשביל לספק עצמם רגשית- התוקף שמשליך עליו תסכולים, והמושיע שמעלה על חשבונו את הערך העצמי שלו כשהוא מסייע לו, גם מבלי שהוא שם לכך לב. לכן, אם שמתם לב, הוא גם מוצג בתחתית המשולש שבגרף.

זה נראה כאילו התוקף והמושיע הם ההפכים של הקורבן. אך ללא קשר לנקודת ההתחלה בתוך המשולש, כל התפקידים בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, כולם מתחלפים בתפקידים שלהם, ובסופו של דבר גם מגיעים להיות קורבנות.

על מנת להמחיש זאת, הבה נדמיין לרגע אקט של אלימות בזוגיות שמתרחש ברחוב:
גבר צורח על אשתו, משפיל אותה בקולי קולות והיא קופאת מולו בפחד. ברור שכרגע היא הקורבן והוא התוקף.
לפתע נכנס לתמונה עובר אורח, שלא יכול להישאר אדיש ומנסה להציל את האישה. הוא נוזף בגבר התוקף על היחס שהוא נותן לאשתו לעיני כל, ובכך נכנס לתפקיד המושיע.
ובמקום שהאישה תודה לו על כך שעמד לצידה, היא והבן זוג שלה כעת צורחים עליו שלא יתערב. המושיע הפך לקורבן, הקורבן הקודם והתוקף מתגייסים יחד כדי לקרבן את המושיע, כי האישה שהייתה קורבן לא אוהבת את התזכורת לזה שהיא חלשה והתוקף לא אוהב את התזכורת לזה שהוא חי בסרט שהוא חזק.
וכך, האישה שהייתה קורבן, היא המושיעה של בן זוגה שהפך לקורבן של עובר האורח, שחשף את חולשתו.
המצב יכול להמשיך במחזוריות כזו פעם לאחר פעם, כשכל דמות בתוך משולש הדרמה תחליף תפקידים מידי פעם. המשולש יכול להיות דינמיקת יחסים חולנית של ממש כשמדובר בסיטואציה בה אנשים נמצאים ביחד זמן ממושך ולא סתם עוברי אורח ברחוב, כמו למשל במשפחה או במקום העבודה.

למה ואיך בדיוק? הבה נראה.
המושיע, מנסה להושיט יד לקורבן, אך הוא לא זוכה לשום הוכרת תודה ולפעמים אפילו לתוקפנות. לא כי הקורבן הוא כזה גס רוח, אלא כי הוא נמצא בעמדה שהיא חלשה והוא לא מסוגל להכיר תודה או כי התוקפנות שלו היא מנגנון ההגנה שלו, הדרך הלא רציונלית שלו להרגיש בשליטה.
התסכול של המושיע מכך, יכול להפוך אותו לתוקף, כי זה פשוט מתסכל שאתה מנסה לעזור למישהו ואלו התגובות שלו. או שהוא הופך לקורבן, כי הקורבן שניסה לעזור לו מתחיל להשליך עליו תסכולים כי הוא פשוט מטרה קלה שתיתן לקורבן אשליה שעכשיו הוא שולט פה במשהו. על אף שהקשר שיוצר המושיע הוא דרך הקורבן, התקיפה יכולה להגיע לפעמים בליווי של התוקף שהתעצבן מכך שמישהו "התערב לו בעניינים" והקורבן שתלוי בו יציית לכך.

הקורבן, על אף שהוא מאמין שהוא חסר ערך, מאוד לא אוהב לקבל תזכורת לכך.
הוא נוטה לחשוב שהוא בחר במקום הזה בחייו ושבקשר הזה אין בכלל התעללות אלא פעמים שיש "מעידות" שאפשר לתקן אם *הוא* ישתדל לרצות את התוקף יותר, כי בלי התוקף, שעד כמה הוא רע לו- הוא דמות חזקה בחייו, שבלעדיה הוא מרגיש שלא יצליח לקום על הרגליים ולהתמודד עם החיים. הוא כן מרגיש פגוע מהתנהגות התוקף, אבל מכיוון שהוא מפחד ממנו, הוא לא יתעמת איתו. אז מי חוטף ממנו? המושיע, שמנסה לעזור, אבל בכך מזכיר לקורבן שהוא בעצם קורבן. אז הוא הופך לתוקף כלפי אותו מושיע.

התוקף הוא האדם הרע שבסיפור, ואני יכולה להסכים עם זה, הרי שהוא האש שמציתה את הכל כאן.
אבל זה לא יהיה נכון להגיד שזה בגלל הוא אדם מרושע ולסכם בזה את הכל.
התוקף הוא אדם פצוע שלמד לראות את העולם כמקום מסוכן ונשאר בעמדה שתאפשר לו להכות חזרה בכל רגע. הוא חי בכוננות מתמדת.
הוא שונא את כולם כי בתוך-תוכו, על אף שהוא מכחיש זאת, הוא שונא את עצמו. הוא הקורבן שלך עצמו.
וזה לא נכתב כדי להצדיק אותו כי "אוי הוא מסכן", אלא בשביל להבין שהוא לא איזה שטן מתוחכם וכל-יכול אלא פחדן בתחפושת, שברגע שמרחיקים ממנו את אובייקט השלכת התסכולים שלו ומגיע מישהו "בגודל שלו", אפשר לראות איך הוא מנסה להתגונן מתוך פחד ולא כמו הגיבור הגדול שהוא חשב שהוא.

אז, איך אנחנו יוצאים מהתסבוכת הזו?
הדרך לצאת מהמשולש היא להפסיק לקחת חלק באחד התפקידים. ואז אין משולש אלא פשוט יחסים בין שני אנשים.
בדר"כ מי שיישאר ביחסים האלו יהיו התוקף והקורבן, כי יש ביניהם יחסי תלות.
וזאת הסיבה שהמושיע לא רוצה לשחרר, כי המחשבה שהולך להישאר סבל בהיעדרו מלחיצה אותו והוא נאחז בתקווה שיש משהו שהוא בכל זאת יכול לעשות אם רק ישתדל חזק מספיק.
אבל זאת מחשבה דבילית, סלחו לי. כי היא רק הופכת את המושיע לשק החבטות של כולם והסבל יישאר אותו דבר איתו או בלעדיו, רק שעכשיו הוא גם זה שחוטף בנוסף להכל.
אין שום דבר שהוא יכול לעשות כי הדרך היחידה שמשולש הדרמה יפסק זה שבהנחה והתוקף ייקח את עצמו בידיים ויפסיק להרים ידיים, או שהקורבן ייקח את עצמו בידיים ויכין את רגליו לבריחה משם.
לצפות שהתוקף ייקח אחריות על משהו, יהיה בגדר חלום ורוד. הוא משליך קוצים אל עבר כל מי שמנסה להתקרב ככה שאין סיכוי שתכנסו לליבו ותשכנעו אותו לפעול אחרת. אתם לא אנשים החוק ככה שאתם לא יכולים לכפות עליו מרחק מהקורבן או טיפול כפוי.
הדבר היחיד, שאפשר לעשות זה היא לחזק בקורבן את תחושת המסוגלת העצמית, והיא זאת שיכולה לגרום לו להאמין ביכולתו לצאת מקשר כזה.

כשאני עוזרת למישהו שהוא בעמדת הקורבן, אני לא פונה אליו כשהוא בסיטואציה שבה הוא קורבן או לאחר מכן, כאשר הוא מספר לי את אשר עבר, אני לא גורמת לו להרגיש שהוא הקורבן.
כי זה לא יעזור, הבן אדם פשוט יתחיל להתגונן. אתם יודעים כמה פעמים בן אדם כזה שמע או הרגיש מאנשים שונים שהם חושבים עליו משהו שמסתכם ב "איזה דפוק אתה שאתה נשאר עם מישהו כזה, מגיע לך הרבה יותר טוב"? וזה נראה לכם עוזר? הוא ינסה להגן על טיפת הכבוד העצמי שנשארה לו, דווקא מולכם, כי עם התוקף הוא לא מסוגל לעשות זאת.
חוץ מזה, ראיתם פעם מישהו אומר "וואי! צודק!" כאילו שלא היה מודע לבעיה קודם ואז יוצא מהקשר הזה כאילו כלום?
גם אם הוא לא יתחיל להתגונן ויקבל את הדברים שלכם, עדיין לא הבאתם לא שום כלי להתמודדות אלא פשוט גרמת לו להרגיש בנוסף להיותו קורבן להתעללות גם אפס שלא מסוגל להתמודד וזה רק מחזק אצלו את המחשבה שזה מגיע לו, וזאת המחשבה שבכלל הביאה אותו לקשר כזה מלכתחילה.

אני הגעתי למסקנה שלא ניתן להציל לאנשים, אלא רק לאהוב אותם ושבאמצעות האהבה הזו הם יצילו את עצמם, אם יבחרו בכך.
הדרך הכי טובה לעזור להם, היא להיות חברים טובים שלהם. ולא מרחמים, כי זה מזויף ולא יעזור באמת אלא כי אנו באמת רואים משהו טוב באדם הזה שאנחנו רוצים להתחבר אליו.
המטרה שלנו בקשר הזה לא צריכה להיות "בואו נעזור למסכן הזה שאף אחד לא אוהב" אלא "בואו נכיר אדם ומלואו".
ליצור קשר חברות הדדי יכול להראות לו שקשרים בריאים זה ריאלי, שמגיע לו לקבל יחס טוב ושיש אנשים שמסוגלים להעריך אותו מבלי לחפש בו אינטרס לסיפוק הדחפים שלהם בין אם הם לתקוף אותו או להושיע אותו.
אבל עדיין, זאת בחירה שלו אם לקחת משהו מהקשר שייווצר ביניכם וליישם אותו בשאר חייו. זה יכול להיות רק מרצונו האישי וממש לא כי לחצתם עליו להשתנות- להפך, לחץ רק יגרום לו להסתגר יותר.

אנחנו צריכים להבין דבר אחד לפני שאנחנו ניגשים לעזור- אין לנו שום דרך לשלוט במה שאנשים יבחרו לעשות עם החיים שלהם.
אנחנו יכולים אפילו פסיכולוגים בעלי שם עולמי ועדיין, אם בן אדם לא ירצה לקבל את ידנו המושטת, שום דבר לא יקרה.
אנחנו לא צריכים להאשים את עצמו באם הצלחנו לסייע ממשית או לא, כי זה פשוט לא תלוי בנו.
כפסיכולוגית לעתיד אני יותר מבטוחה שאני אזכה לראות זוועות מתרחשות לי מול העיניים וחוץ מדברים פורמליים לא אהיה מסוגלת לעשות כלום. כי יש דברים שלעולם לא יהיו בשליטתנו, ואחד מהם אלו דרכי המחשבה של אנשים ומתוכם הבחירות שהם עושים.

חשוב להבין שיש פה דינמיקה שהיא יותר מורכבת ממה שנראה לנו במבט ראשוני. אין פה "צד טוב וצד רע" וזהו, אלא היסטוריה שלמה שיכולה להסביר למה אחד מהם הפך לקורבן ולמה השני לתוקף, ולמה שניהם נשארים בתפקידים האלו וחוזרים אליהם גם אם מרחיקים ביניהם פיזית.
אנחנו צריכים להבין שאנחנו בסה"כ עוברי אורח בחייהם ורואים את מה שמבטא כלפי חוץ ולא את התהליכים שהם עוברים ועברו מבפנים. אנחנו עוברי אורח שאמנם שמתערבים בכוונה טובה, אבל לא מבינים שאנחנו לא באמת מכיר את הצדדים הפועלים ואנחנו לא באמת יודעים מה יכול לסייע להם. לרוב העזרה שלנו, מבלי לשים לב, הופכת להיות ביקורת פריוולגית כלפי אחד הצדדים ולא באמת ניסיון להבין.
ההקשבה יכולה לעזור, כי היא זאת שיכולה לגרום לכם להבין איך כל צד תופס את הדברים ומתוך כך, באיזה אופן כדאי לגשת לכל אחד מהם. אבל גם באמצעותה לא באמת תצילו אף אחד אם הם לא ירצו בכך, ככה שאין טעם לקחת ללב ולהאשים את עצמכם או את הצד השני, כי הוא לא באמת כפוי טובה אלא פשוט לא מסוגל לקבל את זה בשלב הזה של חייו.
תתארו שאתם מטפלים בתינוק, כי זאת חובה מוסרית בשביל שישרוד, והתינוק לא מסוגל להגיד לכם תודה כי הוא תינוק שעוד אין לו יכולת כזו, אתם תקחו ללב? בטח שלא. כי אתם יכולים להבין את המצב שלו. תנסו להבין את המצב גם במקרה הזה.

מכיוון ולא בתינוקות עסקינן אלא באנשים מבוגרים שכן יש להם פוטנציאל לקבל אחריות על הנעשה בשלב כלשהו בחייהם, לפעמים לשחרר ולהבין שיש דברים שהם מעבר ליכולותינו, יהיה דווקא הדבר הבריא ביותר לעשות.
כשאני עושה את זה, למשל, אני פשוט מבהירה לצד השני שיפנה אלי כשירגיש בצורך. אני לא מצפה שיפנה, אני לא אעלב אם לא יפנה, אני פשוט משאירה לו את האופציה לדבר איתי כשיהיה מסוגל לכך באמת, כי רק אז יקרה השינוי ולא לפני כן.

מחפש קשר - מעולה!
לפני שנתיים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י