לפני 9 שנים. 18 בספטמבר 2014 בשעה 20:01
לפעמים בלי קול
המנגינה של המבטים שלו כל כך נעימה לי
ההערצה, התחינה, ההשתוקקות והרעב העצום.
סימפוניה של רגשות ותחושות שעל כולן אני מנצחת
במבט, חצי חיוך, ליטוף מרפרף או סתירה מצלצלת.
העוצמה שבשקט היא הרייב הכי מטריף לפעמים.
אני עושה בך קונצרט.
ואתה. כלי ראוי.
מתכוונן כל פעם עוד טיפה מחדש.
בכדי להפיק את הצלילים שאני בדיוק אוהבת.
