משהו חדש-ישן

עם כמה שזה קלישאתי, זה עובד איכשהו..

דווקא כשלא מחפשים, לא מנסים, נוחתות עלינו הזדמנויות מכל הכיוונים. 

לא ברור לי למה זה קורה, ההיגיון אומר שכשאתה לא מחפש, גם לא תשים לב שמצאת.

חבל שלרוב, זה תופס אותנו לא מוכנים.

אבל ברגעים שזורמים עם הזדמנויות, גם אם לרגע, חלקים קטנים יכולים להתחיל ליפול למקום בעצמם.

לפעמים מאמץ קטן שתעשו בשביל עצמכם, יצור תגובות שרשרת שלא ידעתם שרציתם.

ובהמשך, עם סבלנות וקצת כאב 😉 תקבלו תמונה שלמה יותר גם על עצמכם.

השיר הזה מפיל לי הרבה חלקים למקום בכל פעם מחדש🧩❤️‍🔥

היא מאוד ביישנית, לא מראה את עצמה לכל אחד.

היא אמהית, דואגת ונותנת תשומת לב מיוחדת כשלא מרגישים טוב או זקוקים לחיבוק.

היא מעדיפה גברים ומאוד אינטואיטיבית, מזהה על מי אפשר לסמוך בלי יותר מדי מילים.

היא אוהבת לעשות מולך סיבוב קטן לפני שתתן לך לגעת בה, כאילו משוויצה בגוף שלה.

היא תעמיד פנים שלא שמעה שקראת לה, כדי שתרגיש שהרווחת את תשומת הלב שלה.

היא אוהבת אוכל, ותשגע אותך אם שכחת להאכיל אותה, לא תשמע את הסוף ממנה.

היא תשאיר לך שיערות במקלחת, בכיור, על המיטה, על הספה ובעיקר על הבגדים.

היא תתחכך בך לתשומת לב, לגירודים ומיד תפנה את הישבן לכמה ספאנקים.

ואם הפסקת? צפה לנשיכה קטנה, להזכיר לך שהיא רוצה עוד.

אבל מה ציפית? ככה זה לגדל חתולה.

מעניין אם גם חתולים מקבלים את האופי של הבעלים שלהם 

🦊🐈‍⬛

איך יכול להיות שאחרי שני לילות רצופים כמעט בלי שינה, עדיין לא אצליח להרדם?!!

והמוח שלי עושה לי בינתיים סשן מנטאלי עם השיר הזה בלופים.

אולי יתקע גם לכם 😅

 רוק ומטאל, כמו כל ז'אנר אחר של מוסיקה, אוהבים להתמקד ברגשות.

ההבדל הוא, שהם לא מפחדים להתעסק ברגשות הכי "מכוערים", אפלים, מביישים ושחורים שיש לנו, שמקפלים אותנו לתוך עצמנו.

באותה הנשימה, הם מסמלים פורקן, צמיחה, התמודדות בריאה. אפשר לראות את ההתפתחות האישית של חברי הלהקה מתוך העבודות שלהם לאורך השנים, גם נפשית.

כאב נותן לי את אותו המקום לפרוק את כל אותם רגשות, אבל בדס"מ נותן לי את ההתמודדות הבריאה.

כי נכון, קל לברוח אליו כדי להתפרק.. אבל קשה למצוא את הנקודה האמיתית של העונג ממנו.

היא שווה את המאמץ לחפש אותה.

הלהקה שנתנה לי את ההשראה..

מאזוכיזם, בשבילי זה קל.. אבל בפנטזיות שלי, אני אוהבת שאתה מאתגר אותי, מאמן אותי להיות הצעצוע שלך.

כי החורים האלה שלך עכשיו.

וכדי להזכיר לי את זה, שלחת אותי עם צעצוע קטן משלי לעבודה, כזה שמחדירים, רוטט, שלא שומעים, והוראה ברורה- להגיע למשרד, ללכת לשירותים, להכניס אותו לתוכי וללכת לעבוד.

אחרי 5 דקות, אתה מקבל כבר הודעה, "זה משגע אותי, אני לא יכולה להתרכז." ואתה רואה, עונה בקצרה "מצויין" וחוזר לעניינים שלך.

חצי שעה, ואני כבר מתנודדת בכיסא של המשרד.. מנסה לעבוד אבל המוח לא מאפשר, שולחת לך עוד הודעה "אני לא מסוגלת יותר, בבקשה.. אני צריכה הפסקה."

ואתה מהצד השני, מחייך לך כי אתה יודע מה זה עושה לי.. ואיך לאט, בתנאים הנכונים, תצליח להוציא ממני את הילדה החרמנית אליך והמתחננת שבי, שאתה יודע שאני מסוגלת להיות.

"את הצעצוע שלי נכון? את יודעת לגמור שוב ושוב אם אני רק רוצה ממך. אבל עכשיו את תשבי, תעבדי ותרטיבי בשבילי."

"בבקשה, אני חייבת להתרכז.. אני לא יכולה להמשיך ולבהות במסך ככה"

ועכשיו אתה יודע, התגרית בי לנקודה הנכונה, "יש לך שתי אופציות, 1. לחכות שתגמר הסוללה. 2. ללכת לגמור בשירותים ולצלם לי."

שיט.. מתלבטת עם עצמי, אבל הזרמים כבר עולים בגוף רק מהמילים שכתבת.. מביך אותי לצלם לך סרטון, אבל הגוף כבר מדבר בפני עצמו "לגמור" אני עונה. "ככה בטוח לא תגמרי", אתה מגיב במהירות.

ואני מתרכזת לרגע בתחושות, ברטיבות, מורידה את המחסום שלי ומתחננת אליך.. "אפשר לגעת בחורים ששייכים לך ולגמור בבקשה?" אבל זה לא מספיק לך..

אתה רוצה שאסביר לך בדיוק מה אני רוצה עכשיו, לתאר לך כמה אני רעבה אליך בדיוק ברגע זה. ואני מתחילה לספר לך שעוברים בי זרמים להיות הצעצוע הקטן שלך.

שאני מרגישה כאילו אתה נמצא כאן עכשיו עם האצבעות שלך בתוכי ומחליט אם אגמור או לא, כמה ואיך.. ומתחשק לי לחנק על הזין שלך ולהרטיב אותו טוב לפני שתזיין אותי חזק, תרחיב אותי עד שאתפרק עליך בגמירה.. להרגיש אותך מתפוצץ בתוכי חזרה.

"ילדה טובה, לכי לגמור ולצלם." 

שמה את הנייד במקום היחיד שמצליחה למצוא ומצלמת לך סרטון שלי, חצי עירומה ורועדת כולי בתא מהטירוף שהבאת אותי אליו.

שולחת לך, כבר לא אכפת לי איך אני נראית, אין מחשבות של מבוכה, רקמחכה שתגיב בקוצר רוח. גלים של רטט עוד עוברים לי בגוף "כל הכבוד צעצוע קטן, את יכולה להוציא אותו."

חוזרת למשרד להודעה נוספת ממך "רדי עוד 10 דקות, לא סיימתי להשתמש בך להיום.. תגידי שאת יוצאת לארוחת צהריים מוקדמת, נראה כמה קל יהיה לך לשבת אחר כך.."

שועלת צעצוע 🦊

אפשר להעריץ אותן, אפשר לסלוד מהן, אפשר לקחת מהן דוגמה או לנסות לזכות בהערכתם, אבל לדמויות סמכות יש מקום בחיים שלנו מהרגע שאנחנו נולדים.

המנהלת הנוכחית שלי היא דוגמה לשולטת קלאסית בחייה, היא יודעת לפרגן, לנזוף ובגדול להיות מותק של שטן מפחידה 😅

כשהיא מלמדת אותי משהו חדש, היא בוחנת אותי ונותנת פידבקים כמו "כל הכבוד, ילדה טובה!" 

והיום בתור פרס על עבודה טובה, זכיתי ממנה להעביר הרצאה לשאר העובדות בישיבה הקרובה.. ועוד יותר טוב, היא תשב לתת לי את הפידבק בלייב 🙈

ואני תוהה אם היא באמת רואה את זה כפרס.. סדיסטית. 😈

יש רגעים שאני חושבת שהגעתי לסף הכאב שלי, ושואלת את עצמי אם אני יכולה לעמוד במכה הבאה.

באותו רגע, אני מרימה מבט ורואה את הפנים המסופקות שמעלי, העיניים המרוכזות.

שואבת רעב ואנרגיות חדשות, מוטיבציה מטורפת לספוג עוד ועוד..

והכל כדי לראות את הבזק חיוך ההנאה שבורח מהן.

ואז אני מתחילה לעוף.

🦇

מלכודת דבש? אם אפשר לקרוא לזה דבש..

אני לא יודעת למה נזכרתי בו פתאום.. המורה להיסטוריה בשנתיים האחרונות שלי בתיכון היה בחור צעיר שככל הנראה רק סיים את הלימודים.

אי אפשר לאמר שהיה יפה במיוחד, רזה, גבוהה וממוצע מכל בחינה אחרת. לא היה בו שום דבר מיוחד, חוץ מהמוטיבציה שלו להפוך אותנו לחובבי היסטוריה.

ממצגות מושקעות, ועד סרטונים ותחפושות בפורים, הוא השקיע את עצמו בלגרום לנו להצליח אם רק נקשיב ונלך אחריו.

בשיעור הראשון הוא כבר ביסס חוקים, גבולות, דברים שלא יקבל בשיעורים שלו. יצר ביננו הסכם לא כתוב שגרם לכולם להרגיש מחוייבים, גם אם לא התחייבו באמת.

בנים ובנות כאחד רצו להרשים אותו, גם אם לא יודו בזה. ענו לשאלות, השקיעו בשיעורים מבלי להבין למה. מהשיעורים שלו, לא מבריזים.

הוא לא היה צריך לצעוק בשביל להשתיק את הכיתה, הספיק "שקט" בקול מונוטוני חד, וכולם דממו ברגע.

החיוך שלו לא היה משהו שזכינו בו בקלות, ואני זוכרת את ההתלהבות של כולם כשהצלחנו להצחיק אותו בפעם הראשונה.

מעטים הבינו מה כן עושה אותו מיוחד, הסיבה שפרפר לי הלב לגשת להגיש לו דפי עבודה או מבחן, וזו הסיבה שהוא תקוע לי בראש אחרי כל השנים האלה, ולא אתפלא אם יש/היה לו כאן פרופיל.

🤭

על איך הוא נכנס לי למיטה, בשקט בלילה כשאני ישנה.

ואיך אני מתעוררת ללחץ של הזרוע שלו סביב הצוואר שלי, והאצבעות שחופרות בתוכי, רק מספיק כדי להרטיב אותי, שניה לפני שיחדור במכה. אבל כמה שניות ואני נוזלת כולי, הוא יודע איך להפעיל את הגוף שלי יותר טוב ממני.

מכופף אותי לר' והרגל שלי אוטומטית מתלפפת סביבו, והוא מחזיר אותה למקום בתנועה חדה, כי הוא רוצה שארגיש צפופה, שארגיש איך כל תזוזה שלו פותחת אותי מחדש.

השיער מלופף ביד שלו, לסדר את התנוחה שלי איך שמתחשק, והיד השניה שורטת, סוטרת, אוחזת בי חזק באגן, בירכיים, מצמידה אותי אליו.

הכל מתערבב, העייפות, הספייס, העונג, הכאב, החרמנות, הפחד, החשק.

ואיך שסובב אותי על הבטן, עם השיער שלי עדיין בידיו, אומר לי שאני גומרת מהר מדי.. ואולי עכשיו יקח לי קצת יותר זמן.

את כאן לענג, מזכיר לי ומתחיל לחדור לי לישבן..

והתעוררתי.. קטע.

שנים שחייתי בכבלים ושלשלאות, בהתחלה פיזיים ומנטאליים, בהמשך מנטאליים בלבד.

לאחרונה, יצאתי אל ה"טבע". וכמו כל חיה שגדלה בשבי, אין לי את הכלים להתמודד.

אבל אני נחושה..

נחושה ללמוד.

נחושה להתחזק.

נחושה לפרוח.

נחושה לטעום את העולם והחופש.

וכלובים ושלשלאות? יגיעו או לא.. רק כשארצה באמת ובתמים, כשהם באמת יגרמו לי להרגיש מועצמת, וזה לא יהיה משהו שאצטרך לטפטף לעצמי.

זה אולי אגוצנטרי, אבל הרווחתי את זה ביושר.

נכון לעכשיו- נשארת הפרא שאני.

🦊