משהו חדש-ישן

אני עושה שיעורים פרטיים לתלמידים בגילאים שונים בכל התחומים..

היום מצאתי את עצמי עוזרת לאחת הבנות שהילד שלה מסתבך במתמטיקה.

מפה לשם, גרמתי לחבורה של 8 אמהות להתחיל להרים אצבעות וללמוד שיטות ללוח הכפל.

אני לא יודעת אם אני צריכה לדרוש כאן העלאה.

מה שבטוח, בחוץ אני יודעת לנהל אנשים 🤭

אם הן רק היו יודעות.. שהמורה הפרטית הזו בקושי יושבת עם הסימנים משישי, או כמה המוח שלי מתוסבך באמת, לא בטוח שהיו מציעים לי ללמד את הילדים שלהן.😅

עולם מצחיק.

Why do you like playing around with

My narrow scope of reality?

I can feel it all start slipping, I think I'm breaking down

Why do you like playing around with

My narrow scope of reality?

I can feel it all start slipping away

See, but I don't get it

Don't you think maybe we could put it on credit?

Don't you think it can take control when I don't let it?

I get stupified

"It's all the same", you say, live with it

יש לי נטייה לדחוף את עצמי מעבר לקצה,

במיוחד אם הספייס חזק.

זה קשה לפעמים לדעת מתי לעצור, במיוחד אימפקט, ועל אחת כמה וכמה כשהראש כבר לא במציאות.

אתמול דחפתי את עצמי מעבר לקצה..

לשמחתי יש סביבי אנשים מדהימים ששומרים עלי ודואגים לי.

וערב שיכל להסתיים בכיף במיון, הסתיים עם הרבה חיוכים, אוכל וסימנים מתוקים להמשך השבוע.

ולי, שיעור חשוב באיפוק ואחריות אישית.

למרות הכל, נשאר לי טעם של עוד..🦊

יש לי הרבה מסיכות, הן לא באמת מסתירות אותי.

כל מסיכה כזו היא חלק קטן ממני.

המסיכה החברית,

המסיכה בעבודה,

המסיכה בבית,

המסיכה המשפחתית,

המסיכה הזוגית,

המסיכה המינית,

המסיכה המאזוכיסטית,

המסיכה הילדותית,

המסיכה העצמאית,

כל כך הרבה מסיכות, מרכיבות את השלם שהוא אני.. ועדיין אני לא יודעת להפריד ולחבר ביניהן.

ואולי זה לא לבחירתי.

מי יודע.

High, כמה זה קל להשאב אליו בלהט הרגע.

לרצות הכל, כאן ועכשיו.

להיבלע בהתרגשות, אדרנלין, אנדורפינים וכל שאר ההורמונים שמחליטים להשתולל..

ורגע אחר כך, לשנוא את העולם.

איך מוצאים איזון כשהחיים קיצוניים כל כך?

פשוט זוכרים שהכל זמני.

Keep holding on

When my brain's ticking like a bomb

Guess the black thoughts

Have come again to get me

Sweet bitter words

Unlike nothing I've heard

Sing along, mockingbird

You don't affect me

של אנשים יש בעולם הבדס"מ.

אלו שהגיעו בגלל טראומות שעברו, ואלו שעברו טראומות בעקבות כך שנכנסו לעולם הזה.

ושני הסוגים שזורים בצורה לא בריאה תחת אותה התווית. 

ומי יכול להבטיח לנו שנמצא אנשים שנכונים לנו? אף אחד. כשהם מגיעים, אפשר לחבק את זה.

אבל בסופו של דבר אנחנו היחידים שיכולים לכוון אותנו לטוב לנו.

והטוב לנו תלוי רק בנו.

פשוט תודה על הקיום של השיר הזה בצורה הזו. ❤️‍🔥

בין ההצלפות שלך, אני מרגישה את הדם זורם בכל הגוף. הידיים מזיעות וכל האיברים דרוכים ומוכנים לעמוד בעוצמה הבאה שלך.

אז מגיע רגע שאתה עוצר, מלטף, מגניב נשיקה חטופה, בדיוק במקום בו נחתה המכה.

ואני קורסת כולי, כמעט עד הריצפה. 

כיף למצוא יהלומים קטנים בטיוטות הישנות. 💎

כשהמוח שלי מחליט שזה הגיוני בשעות כאלה..

יש שתי דלתות- דלת החיים ודלת המוות.

יש שני שומרים- אחד דובר אמת ואחד שקרן.

יש לכם רק שאלה אחת, אחריה אתם צריכים לדעת איזו דלת היא איזו.

מה תשאלו?

רמז- חשוב תמיד להבין את הפרספרקיבה של האדם שמולכם.

מודה שהיא אחת הקשות. אם אתם מכירים, לא לגלות 🤫

כל החוויות שלנו בחיים מעצבות אותנו, כמו פטיש ריקוע על מתכת מלובנת.

חלק מהמכות ישאירו שקעים, חלק יתקנו את השקעים של העבר, אבל החומר שאנחנו תמיד יתפתח וישנה צורה.

בניגוד למתכות, אנחנו נשארים בכבשן לאורך כל החיים שלנו.

אם נבחר להתקרר ולהתקבע, אנחנו עלולים להישבר במכה הבאה.

אם נבחר להמשיך לבעור, להתגמש, נמשיך להתעצב ולתפוס צורה.

אמן מתכות אמיתי יודע לקחת את החומר שיש לו ולעבוד עם היתרונות הטבעיים שלו, ככה גם אנחנו צריכים להרשות לעצמנו להתפתח למקומות המיוחדים לנו.

להוציא את התבנית שיש לנו מהראש, ונקבל יצירת אומנות אמיתית.

כי הכל אפשרי בכבשן הנשמה.

❤️‍🔥

**ולגיקים שביננו- כן, זה גם הספר האהוב עלי מסדרת רומח הדרקון.** 🤭

תמיד חשבתי שאני יודעת בדיוק מי אני, מה אני ומה אני רוצה. שהחוויות שעברתי פשוט צימצמו את האופציות לבחירה.

גיליתי שהחיים דינמיים יותר משציפיתי, והכל משתנה בהתאם. חלומות, ציפיות, שאיפות, חשקים ואנשים.

גיליתי שגם אני, עם התבנית שחשבתי שיצרתי לי, לא באמת מתאימה למציאות שלי.

למדתי שיש דבר כזה שנקרא לתת אמון, גם אם לאט ובמינון, ושאנשים נכונים פותחים אותנו לעולמות שלא חלמנו שנגע בהם.

הבנתי שתמיד אפשר לשאוף למשהו מעבר, משהו שונה, משהו שמתאים רק לי.

למדתי שצריך לחיות ולחוות כל עוד אפשר, כי אף אחד לא יתן לנו הזדמנות נוספת לחיים.

והכי חשוב, למדתי שלפעמים הכבלים היחידים שלנו, הם אנחנו.

כי אנשים טובים ואכפתיים קיימים, פשוט צריך לתת להם הזדמנות.

מי אני? מה אני? לא יודעת וטוב לי עם זה כרגע.

" אני בא לגבות את החוב שלי" אמרת לי.

בהודעה פוקדת אחת ממך, פתחתי את מנעול הדלת של הבית והלכתי לחדר לחכות לך עירומה על הברכיים.

אני לא רגילה שמצווים עלי בצורה כזו, שהפחד משתלט עלי יחד עם הציפיה. הדם פועם בפנים, באוזניים.. ובעיקר לא נשאר ברגליים שאמורות להחזיק אותי.

נכנסת לבית, יכולתי לראות אותך מתקרב לחדר ומביט בי.. ואני רק רוצה להתקפל לתוך עצמי באותו הרגע. ובו זמנית, התחשק לי להוכיח לך שאני מסוגלת.

"למה אני כאן?", שאלת כשנעמדת מעלי.. 

"להשתמש בי" עניתי בקול קטן, מחזיקה בכוח את המבט עליך.. אתה יודע כמה קשה לי להסתכל עליך, להלחם באינסטינקט להוריד אותן לריצפה, אמרת לי מראש שאצטרך להסתכל עליך כל הזמן.

"נכון מאוד." אתה מתחיל להוריד את החגורה, המכנסיים, התחתונים.. ואני פותחת את הפה ומביטה לך בעיניים בזמן שממלאה בו את הפה שלי.

"את לא מוציאה אותו מהפה, שמעת אותי?" אתה שואל בזמן שכבר התחלת לזיין לי את הגרון, ואני מנסה להבין איך לענות בזמן שאני נחנקת עליך. אתה נותן לי רגע לנשום, סטירה לאיפוס והפה שלי חוזר לעבודה.

תופס אותי חזק מהשיער ומנער את הראש שלי עליך, ואני בקושי מצליחה להחזיק את השיניים שלי מאחורי השפתיים כדי לא לשרוט אותך.. לא בהצלחה מרובה. אבל לך לא אכפת.

אני נחנקת ומשתנקת עליך.. הצורך לחמצן משתלט עלי, ברגע שאתה משחרר את האחיזה בפנים שלי, אני מוציאה את הזין שלך מהפה שלי. "למה הוצאת אותו?" אתה שואל, וסטירה מצלצלת נוספת בזמן שאני גומעת אוויר, מרגישה שכל הפנים שלי רטובות.

"תלקקי את הרוק והדם" אתה פוקד, ואני עוד מסוחררת, פשוט מבצעת. ואתה חוזר לחנוק אותי עליך, מסתכל עלי דומעת מתחתיך, ולבסוף מחליט שמספיק בינתיים.

אתה מרים אותי על הרגליים מהשיער, מחליק יד אל בין הרגליים שלי ומוודא לרגע שאני בסדר, ואני אומרת "כן" החלטי. אתה מכופף אותי בתנועה חדה על המיטה ואני מרגישה אותך נצמד אלי מאחורה.

אני לא בטוחה מה אתה עומד לעשות, והציפייה בוערת בי, אני מבינה עד כמה אני רוצה להרגיש אותך מזיין אותי עכשיו, אבל אין לי את האומץ לבקש, אז אני שותקת ומחכה.

מרגישה תחושת כאב חדה על הישבן, קופצת בהפתעה וכאב.. וחושבת לעצמי "זה רק הצלפות, זה המקום הבטוח שלך, את בסדר" ומתמסרת לכל מכה. כל מכה שלך בעוצמה אחרת, אין לך קצב קבוע וברור שהמטרה שלך להוציא ממני תגובה.. זה מצליח. 

אני מתפתלת ונאנחת אבל לא זזה מהמקום. ואחרי מספר מכות נוספות, עברת לידיים ולחגורה. מעבר מושלם בשבילי, הרבה פחות כואב, אבל לא פחות אפקטיבי.. כשדחפת את האצבעות שלך לתוכי כבר הייתי רטובה כולי. כמה תנועות בתוכי ואני כבר מייללת שאני רוצה לגמור, אתה רוצה שאתחנן, אבל חוץ מליילל עד כמה אני מתחננת, המוח שלי כבוי, בקושי מחזיקה את עצמי, ואני נזרקת לכריעה על המיטה, באישורך רועדת על האצבעות שלך בגמירה חזקה.

ואתה תופס את העורף שלי ומחזיר אותי לריצפה.. 

המשך יבוא..