אני חושבת שאני בסוג של דיכאון,מאז שהוא מת.
למרות שעבר יחסית הרבה זמן מאז אני עדיין מתעוררת בלילות בגללו.
הוא חסר לי, האהבה שלו,החום שלו, הגעגוע שלו אליי, הליטופים שלו כשהיה לי עצוב.
המיטה ריקה בלעדיו,אין מי שיחבק אותי כשחלומות רעים תוקפים אותי.
הלב שלי התרוקן, ולמרות שאני מנסה למלא אותו בדרכים אחרות הוא לא ממש מתמלא
החור הזה שישארת פשוט מסרב להיסגר.
אני מפחדת שיום אחד אשכח איך אתה נראה, או אשכח מי היית בשבילי,
אני מפחדת שיום אחד אמצא לך תחליף.
רק המחשבה הזאת מזעזעת אותי
הרי לדבר מתוק כמוך לעולם לא יהיה תחליף.
כולם אומרים לי: "ככה זה בחיים, ואת תמצאי אחר במקומו, והזמן מרפא את הכל..."
אבל בנתיים, עברו כמעט 3 חודשים ושוב דבר אבל שום דבר לא חוזר להיות אותו דבר.
אף אחד כמעט לא מעניין אותי,
לא הלימודים,
ולא העבודה,
ולא החברים שלי.
כאילו אני מנותקת מהעולם,בתוך בועה כזאת שרק הולכת וגדלה,הולכת ונאטמת.
אני מתגעגעת אליו,
כל כך מתגעגעת אליו.
זה פשוט שורף אותי מבפנים.