המחיר המלוכלך של הבטון: מה קורה כשהעוגן צריך להחזיק את עצמו? קו ברור, כמעט חותך, קיר בטון לא משנה פוזיציה. אמרתי שאצלנו מקבלים הגנה נקייה ועקבית, ושמי שמזגזג בין הקצוות עושה את זה מאגו ועצלנות רגשית. קל מאוד לכתוב מילים כאלו כשהכל יציב, אבל אם אני רוצה להיות אמיתי עד הסוף ולצאת מאזור הנוחות של המוביל המושלם, אני צריך לדבר על החושך של התפקיד הזה. על הדם שמקיאים כדי להישאר הקיר הזה כשהעולם בחוץ קורס, ובעיקר על המקומות שבהם התשוקה והחרמנות פוגשים את האחריות הכי כבדה שיש.
כי הנה אמת שאף דום לא אוהב להודות בה, גם לקיר בטון יש ימים שהוא מרגיש כמו חול.
הנשים שהיו בחיי, בין אם הן ליטליות ובין אם הן נשלטות, תמיד העריצו את השליטה העצמית שלי ואת יכולת האבחנה והניתוח של סיטואציות. הן ידעו שאני קורא אותן עוד לפני שהן קוראות את עצמן. אבל להחזיק את המוניטין הזה, להיות הגבר ששום דבר לא מפספס ושום דבר לא מערער אותו, זה משקל מטורף.
ויהיה לא נכון להגיד שאני חסין, או שאני איזה מלאך שנולד מושלם. עם כל השליטה העצמית שלי, גם אני חטאתי לא פעם. נפלתי, טעיתי, ופעלתי ממקומות לא נכונים. היו רגעים שלא הייתי מדויק, שהאגו שלי ניהל אותי, או שהעייפות שלי סדקה את המרחב. אבל לא בושה להודות כשנכשלים, ולא בושה לדבר על זה. מהטעויות של עצמי למדתי והשתפרתי, ודווקא היכולת לפתוח את זה, לשים את הקלפים על השולחן גם מול הנשלטת או הליטלית, היא זו שהפכה את האמון בינינו למשהו שאי אפשר לשבור. העוצמה האמיתית לא מגיעה מזה שמעולם לא טעית, היא מגיעה מזה שאתה מספיק גבר כדי להסתכל בתוך המראה, להודות בזה, ולתקן.
כדי שאישה תוכל להרפות מולי ב-100%, בין אם היא נשלטת שמוסרת לי את הכוח שלה ובין אם היא ליטלית שצוללת לחוסר אונים, אני חייב להיות דרוך ב-200%. אני המיכל שסופג את הפחדים שלה, את הרעידות שלה, את החרדות שלה. אבל המיכל הזה הוא גם המקום שבו חיה המיניות שלנו. הרי לא באנו לשחק במשחקי חברה, באנו לחוות ארוטיקה ומיניות משובחת, חריפה, כזו שמפרקת את הגוף ומחברת את הנשמה.
וכאן נמצא המלכוד הכי מורכב שלי כדאדי דום, המקום שבו קל מאוד ללכת לאיבוד אם אתה לא קשוח עם עצמך.
כשעומדת מולי נשלטת במרחב הסמכותי, המיניות והתשוקה חיות בתוך המתח הקיצוני של הסצנה. הכאב, החוקים, המבט בעיניים, הכל ספוג בארוטיקה של מבוגרים. שם קל לי יותר, כי החרמנות שלי והסמכות שלי עובדות ביחד, מזינות אחת את השנייה ומביאות אותנו לקצה. אבל מה קורה כשהיא ליטלית?
כאן מגיע הניקוי הרגשי הכי קשה שנדרש ממני. בין אם זו אותה אישה שיודעת גם וגם ובין אם זו מישהי שהחיווט שלה הוא רק ליטל, ברגע שהיא צוללת לתוך הליטל ספייס שלה, המשחק הארוטי חייב להיעצר. המיניות המשובחת שיש לי איתה כאישה בוגרת בחיים הזוגיים שלנו, לא יכולה להיכנס לתוך הבועה הסטרילית של הילדה הקטנה. כשהיא שם, פגיעה ונטולת הגנות, החרמנות שלי היא הרעל הכי גדול שיכול להיכנס למרחב. אם אני אקח את הצורך המיני שלי ואנסה לדחוף אותו לשם רק כי זה נוח לי או מחרמן אותי, אני אחריב לה את תחושת המוגנות הבסיסית ביותר.
התפקיד שלי באותם רגעים הוא להפריד באופן מוחלט, להחזיק את המתח המיני שלי על הכלב, ולתת לה הגנה נקייה וטהורה. מיניות ארוטית ועמוקה יכולה וצריכה להתקיים, אבל היא חייבת לחיות במרחב של המבוגרים.
מצאתי את עצמי לא פעם יושב באוטו חמש דקות לפני שאני נכנס הביתה, מרוקן מעוד יום עבודה קשוח, מנסה לעשות סדר בראש ובגוף. המבחן האמיתי שלנו כמובילים הוא לדעת לנהל את הדחפים של עצמו. רוב הדומים נכשלים כי הם נכנסים למרחב כשהם מונעים מאגו או מחשק מיני לא מרוסן, ומנסים להלביש את זה על הפרטנרית שלהם בלי לקרוא את הנפש שלה באותו רגע. הם מנסים להחזיק נשלטת כשהם בעצמם עצבניים, או מנסים להכניס אלמנטים מיניים לליטל ספייס רק כי בא להם לפרוק.
החיווט של הנשים האלו מרגיש את הזיוף ואת חוסר הדיוק הרגשי הזה מקילומטרים. הן מריחות את חוסר היציבות, וברגע אחד כל המבצר שבניתם קורס, כי דריכות היא המוות של ההתמסרות ושל המיניות הטובה.
לצאת מאזור הנוחות פירושו להבין שלהוביל זה לא אומר להיות רובוט חסין מכאב, וזה בטח לא אומר להשתמש בנפש שלה כדי לספק את הצרכים שלך בכל רגע נתון. זה אומר להיות מספיק חזק, מספיק ישר ומספיק גבר כדי לשלוט קודם כל בעצמך, לדעת מתי להביא את האש הארוטית הכי חזקה שיש לך בגוף, ומתי לכבות אותה לחלוטין כדי להיות רק הדאדי העוטף והשומר. אל תמכרו להן סיפורים על קירות בטון שלא נסדקים לעולם, תהיו פשוט העוגן שמספיק יציב כדי להחזיק אותן, ומספיק אמיתי כדי לשמור גם על עצמו.