שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני ו.....

כל מה שיש בי :)
לפני 8 שנים. 10 במרץ 2016 בשעה 8:54

 

חיית פרא אנרגטית

הגבולות משם והלאה 

אתגר :)

אותנטיות ללא ספק

כברת דרך מתישה כששכרה לצידה 

שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים של התמדה אינסופית

רעיון, חזון, רצון חזק, נחישות, אמון הדדי כזה שאין לו קול אך בעל תחושה שמרעידה את כל אמות הסיפים

שורשי, ערכי, מוטבע בכח הטבע

יצרי

קושי, עייפות, אכזבה, גם הם כלולים לעיתים במנת הדרך

מעל הכל ללא ספק שולטת תחושת הניצחון כשלא מוותרים על כלום

פשרות אפשריות

מנוחה

שינויי עמדות עד כמה שאפשרי לאותה העת

תוך שמירה על גבולות ברורים שמתחדדים ככל שחולף הזמן, מוטמעים

נספגים אל הנפש ומוחתמים היטב בתודעה אך ורק מתוך רצון עז, הסכמה, והידיעה ש...

אין מקום לוויתורים!

חיית פרא מבוייתת

חלום בהתהוות.

לפני 9 שנים. 4 במאי 2015 בשעה 15:18

 

אך ורק : ).

פשוט לעצום עיניים להקשיב, להבין,ולהטמע בתוכה...תרתי.

 

לפני 9 שנים. 4 במאי 2015 בשעה 6:19

 

זה עובר, לא ממש מהר, הרצון להתגבר...

סוג של הרגל שכזה

לאבד שיווי משקל ולקום משם יציבה כפליים

עם כל מה שניתן להשכיל מזה 

חקוק בקרביים

לא לעולם חוסן...צדקו, ואולי טוב שכך הדבר

פיסות חיים מעשירות

מה שנצבר, נצבר...

מה שנצרב, נצרב זה מכבר

מה שעבר, עבר... כל שחשוב כעת הוא

כל שנותר

לאלתר...

מודל משופר : ).

לפני 9 שנים. 19 באפריל 2015 בשעה 0:35

 

לעיתים אנחנו נוטים לחוש יודעי כל, במיוחד כשצופים בדבר מן הצד

לעיתים ביקורתיים יתר על המידה, מקציני דעות שכאלה

סוג של נתחני מידע " פרופסורים בשלט רחוק " סוג של...

מה אם " ינחת " הדבר בחצרינו גדושת המידע והשיפוטיות?

האם אז נדע מייד את התשובות לכל דבר? האם גם אז נאחז ביכולת הזו להבחין בין הצללים ?

לא! אנחנו לא!

אנחנו נהסס בדיוק כמותם, נצעד בין הטיפות, נמשש את הדופק הנעלם...כן, בדיוק כך.

אז למה לעזאזאל אנחנו כל כך כאלה ( רובינו...)

האם ישנה דרך אחרת שתמנע מה- Enter במוחינו לקפץ בכזו פזיזות?

כן ישנה כזו, ישנן כמה וכמה...אך

האם נשתמש בהן?

לא.

למה?

ככה.

ככה זו לא תשובה!

קרוב לוודאי שגם את זה עם הזמן נדרש ללמוד : ).

אלו היו הדקות של עצמי עם עצמי, על הכלל...ועל בכלל...

לפני 9 שנים. 18 באפריל 2015 בשעה 23:46

כשחנוק בלב ואי אפשר לנשום

כשאין טיפת סבלנות לאף אחד

כשהכל נראה כה חשוך

בדיוק אז

זורחת השמש מהכיוון הנגדי של הייקום

כאילו דווקא

ממש במכוון

קרן אור שברחה לה

מכאן לאן?

כשעצוב וצורב בנפש

כשכל מה שהחשבת כיקר הופך ל...

רפש

מזנקת לה ה " י " מאמש

ורק

הקר

נותר.

לפני 9 שנים. 18 באפריל 2015 בשעה 23:38

 

לפעמים בא לצרוח עד שהאדמה תרעד

לפעמים נחנקים ואפילו הלב מאיים להתפוצץ

זה כואב בכל הגוף, חודר לנימי הנשמה

זה עינוי שאין לו שם ואין לו צורה

זה תמיד רע

לפעמים מילים מכווצות את הלב

נשימות כבדות מתקשות לצאת

לפעמים אלו האנשים שהכי מעריכים, אוהבים, מוקירים

לפעמים זה הכי לא הגיוני שיש

זו תמיד אש

דווקא בזמן שנוהגים בשיא היושר

בשיא הכנות

אוהבים ללא אנטרסים מסוימים

חשופים יותר מהכל לפגיעות הקטנות כגדולות

דווקא אז מגיעות השאלות

הכי לא קלות...

לפני 10 שנים. 16 בספטמבר 2014 בשעה 22:59

 

ששששששש...קט!

 

בתוך השקט הזה אני נלחמת בנבירות הקודחות במוחי

ומה הן רוצות?

מה הן מבקשות?

כמה שאלות יש לי לעצמי?

האם אנחנו מי שאנחנו היום, בגללינו? בגלל הסביבה?

האם זה לא ביזבוז זמן לתור אחר ה"אשם"?

מה עובר עלי?

זו אני?

הנתון היחיד שאני בטוחה בו במיליוני אחוזים הוא ש...

זה מעייף!

היכן ניתן למצוא את המתג הזה שישתיק את אלפי המחשבות שחולפות במוחי?

טוב לי ויחד עם זאת אני מוצאת את עצמי, עצובה

לא מסתדר לי! למה!!!

הדבר היחיד שאני חפצה בו כרגע הוא, להחזיר את עצמי לעצמי

עלמנת שאעשה כן, זקוקה אני לתור אחר תשובות לכל הנזכר לעיל ולא רק...

דומני שהזמן עצר מלכת ורק נשימותיי הכבדות צוברות תאוצה בווליום אדיר

החיים לימדו אותי שעל מנת להתמודד עם תקופות מסויימות בחיינו, עלינו להישיר מבט אליהן ו...

להתמודד, בעיקר עם אותן התקופות שבחרתי לי להתעלם מהן... להדחיק...

או אז אמצא לי את השקט המיוחל, האפקטיבי משהו

או שזו מחשבה נאיבית מדי מצידי, הזמן כנראה יאמר את דברו

החלטתי לעצור כאן, הקאתי את עצמי על הכתב די והותר...

ללילה זה : ).

 

 

 

 

 

 

 

לפני 10 שנים. 5 בספטמבר 2014 בשעה 17:34

 

הלבד האהוב

השקט שחפצתי בו תקופה ארוכה

שוב ושוב

שתיקה מתוקה

להקשיב לעצמי בכל התחומים

לארגן מחדש נושאים שמזמן נראו אבודים

הלבד הזה יקר לי

הלבד הזה מוכר לי

הלבד הזה הוא אני

הלבד הזה מחזיר לי את עצמי

הלבד הזה בדמי

שואבת כוחות מחודשים

ממצה הכל עד תום

הכל איטי, מחושב, עם רצון להגשים

להגשים חלום

לנשום

כל

יום

מעולם לא התרכזתי בעצמי בכזו עוצמה

מעולם לא חשתי שזה בכלל אפשרי

סוג של אנרגיה שמזינה את הנשמה

שקט שנובר בעברי

שקט שהופך את ההווה לאפשרי

שקט שתורם לעתיד בריא עבורי

פרויקט השקט הנכסף

מתהווה לו עכשיו

כל הנקודות הפזורות מישרות להן קו

קו ששקט לי כעת

קו שמצייר לי חלום שעד לא מזמן נראה לי אבוד

קו שלא אתן לו ללכת לאיבוד

קו שבסיומו תקום לה תקופה חדשה

הלבד הזה שיחזיר לי אותי

לעצמי :).

לפני 10 שנים. 2 ביולי 2014 בשעה 14:55

 

מי אמר שצריך לבחור?

מי החליט שאי אפשר אחרת?

מי מחליט חוקים יבשים?

כעיוור שאינו מבדיל בין חושך לאור

התבוללות של חום וקור

ללא מעצור

בין הלבן לשחור

אם נבחר, נמצא שישנם גם

גוונים של אפור...

אמונה עיוורת לא משקרת

הירח מבצבץ לו בין הכוכבים הרבים

מטיל אורו על פני המים

מראה עוצר נשימה

זה ירח

אבל, אבל, אבל... פתאום

אני מחליטה שזו... השמש.

עבורך זו שמש!

זו בדיוק אותה השמש מליל אמש : )

כך היא מרגישה לי אותה אמונה

לא שחורה, לא אפורה, לא לבנה

לא

מותנה

לא

משתנה

הכי

כנה

הכי

אמינה.

 

 

עתה כל שנותר לשאול את עצמינו, האם הגוונים באמת משנים?

 

 

לפני 10 שנים. 28 ביוני 2014 בשעה 16:53

 

מגיעה ממקום אחר

הולכת כדי להשאר

בלי לוותר

ממכר

יותר

אחר.