הכל בזכות....

ראשית אתנצל על המעידה החד פעמית הזו של כניסה לאזור הזה.

היום התחיל בעצם אתמול, אם לדייק בסופו של אתמול.
היה לי מאד קשה לשמוע על כך, על מה שסיפרת לי, הרגשתי שאני מתכווץ מכאב, אבל מעבר לכאב הזה כעסתי.
כעסתי על עצמי שלא עמדתי בציפיות שלך ועוד יותר, שלא עמדתי בציפיות שלי.
כעסתי על חוסר הפירגון שהבטחתי לעצמי.
כעסתי על הקנאה שפשטה בי, על חוסר היכולת להרפות.

הלילה היה קשה.
שעות מול המחשב בציפייה לראותך, לזכות קצת מתשומת ליבך. לבקש סליחה על מה שגרמתי לך.
שעות של בהייה, קריאה, חיפוש אחר עזרה, ייעוץ, פתרון.
שעות ששמעתי את גלגלי השיניים עובדים ומרעישים ולא נותנים מנוחה.

היום דיברנו, אני ואת, ואין ספק שלקולך יש השפעה עלי. בעזרת קולך, ובעזרתה של מישהי שאמנע מלהזכיר את שמה, שעזרה לי להבין, אפילו מבלי ידיעתה, התחוור לי עד כמה שאת יקרה לי. התחוור לי עד כמה שאני שלך.
התחוור לי גם שהפתרון שעליו חשבתי, שיעזור לי להשכיח, לא יצליח.אולי אהיה שם בגופי, אך מוחי ואהבתי יהיו איתך, נתונים לך, והרי זה העיקר!

הקשר שלנו הוא, כמדומני, מעבר לנהוג כאן, ובאופן פרדוקסלי אני מרגיש הכי שייך לך.
קורא את מילותיך, התנסחויותייך ובתור אחד שמכיר אותך קצת מעבר, אני נדהם כל פעם מחדש מהאופן שבו את מצליחה להעלות את מחשבותייך, רגשותייך, כאבייך על הכתב.

כל פעם, גם אם קראתי כבר עשרות פעמים לפני, אני מתהפך,מתמלא בתחושה חמימה מתפשטת, מאבד פעימה ומרגיש כמו בחלום, למקרא מילותייך.
צר לי שלא הייתי שם איתך באותו רגע של כאב צורם, צר לי שלא ראיתי, שלא עזרתי לך לשאת בנטל הקשנ מנשוא ההוא.

אני רק רוצה שאול:
למי אני צריך להודות על מי שאת?
למי אני צריך להודות על כך שהיכרתיך?
למי אני צריך להודות שהכניס אותך אל תוך חיי?

מישהו ששנינו התוודאנו אליו לאחרונה כתב
" אהבה שלא נגמרת לעולם..."
היא רק הולכת ומתחזקת! היא רק הולכת ומתעצמת!

אני , יפתי, שלך לעד!

יוצא חזרה לאזור המואר...