מסתכלים במראה - ורואים את אותו הדבר.
אנחנו לא זוכרים מתי בפעם האחרונה יכולנו להגיד שחל בנו שינוי.
זה כמו להתקע בתקופת הילדות , כל מיני ריגושים קטנים קונים אותנו , או שבעצם מוכרים אותנו. לתהום של נשייה.
הפחדים שלנו.
אותם דברים מהם אנו מתחמקים . לא רוצים להתקל בהם.
רופא השיניים.
האמא התלותית.
האח המוצלח.
האבא המתעורר/מתרסק.
העבודה המשעממת.
העתיד שאין לנו.
הסקס שאין לנו.
6 חודשים שאין לנו.
וזה לא שלא יכולנו . הקלות במקרה הזה היא בלתי נסבלת.
אולי זה מה שדוחה אותנו.
לא בטוח ... אנחנו מפחדים.
מפחדים ממגע אדם אחר.
מפחדים ( ומייחלים ) לאינטימיות חדשה.
לשיחות אל תוך הלילה.
של הלשון שמתגלגלת בפנוכו של האוזן , מלקקת את הצוואר ואת החזה , מלטפת את איבר המין . כמה חלשים אנחנו אז . כמה פגיעים. כמה זמן לא היינו. שלם.
אנחנו מפחדים מהכסף שנגמר.
מהטלפון שרוטט מהצעות פוקר בפייסבוק בלבד ... לא מדוייק האמת כי אנחנו מתחמקים מהרבה אנשים כשאנחנו חושבים על זה.
אני והיא , הוא ואני.
אנחנו מתגעגעים לימים בהם המילים שלנו כישפו אנשים זרים , היפנטו זונות צמרת ואנשי עסקים. חדרו עמוק מתחת לבשר של כל אדם בהם נתקלנו.
מתגעגעים לימי הניצוץ.
אנחנו מפחדים מהרקבון המשתלט.
מפחדים ממה שנאבד בוודאות בזמן הקרוב.
מפחדים שמיליון הקולות שהדהדו בחדרי הנפש , נדמו הם.
אנחנו מפחדים כי הכל שם בחוץ גדול עלינו , משתנה סביבינו , ואנחנו מפחדים להשאר מפוחדים.