לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

דחיית סיפוקים

יום אחד
לפני חודש. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 09:32

סיפור קצר מתוך האוסף בהתהוות:

"סוף סוף / עוד פעם (מחקו את המיותר) - האסימון נפל" | תחלופה זמינה זולה ובריאה לטיפול פסיכולוגי מיותר בעידן השפע המדומה.

 

שם הסיפור: זכרונות ישנים של חברים ותיקים

 

זוכרת את הלילה ההוא?

או שזה היה לפנות בוקר בכלל.

עוד חגיגה תל אביבית של עוד סילבסטר, חנוכה, פורים, עצמאות, יום הגאווה, העיר הלבנה -

או סתם כל אוקיישן שיוצא לעשות איזה שורה.

לילה אחד כזה.

 

כמו שיכור מתנדנד אני חוזר הביתה כשהגוף שיכור מלזוז.

כמו מעוד מסיבה טובה אני חוזר והמוח חריף ועירני מעוד משהו לא חוקי.

נכנס למסנג'ר (ז"ל) או לסקייפ (ז"ל גם כן) ואת שם.

ואת חרמנית.

ואנחנו מדליקים מצלמה.

ואנחנו יושבים ערומים.

ובמקום לאונן מדברים.

 

ואז 9 בבוקר אני מגיע עם האופנוע אליך.

את יושבת על ספה אדומה (נראה לי, בכל זאת עבר עשור) עם חלוק.

ואת ערומה מתחת.

ולי זה נראה הגיוני לשבת עם בוקסר בלי חולצה.

מעשנים ולא נוגעים.

שותים מים או קפה ועדין לא נוגעים.

 

אחרי שעתיים שלוש כל אחד כבר נמצא בביתו.

אני נכנס להתקלח משפריץ את החיים שלי החוצה.

מדליק את המסנג'ר או הסקייפ -

ואת שם.

מספרת לי שעשית ביד.

מספר לך שעשיתי גם.

 

אני אשכרה זוכר את זה.

אנ זוכר גם שהפעם הבאה היתה אצלי בדירה (:

 

---

 

עשור מאז והזיכרון הזה עולה הבוקר,

בוקר שבו השעה עוד לא שמונה וחצי אני כבר אחרי פייסל וכוס קפה.

בוקר -כבכל בוקר  - אניללא מספיק שעות שינה.

בוקר - כזה שמאז סיום החופש (העונש הגדול) -  יש לי בו קצת יותר זמן לעצמי (בתור עצמאי).

ולך יש פתאום יום חופש מהעבודה לא מוסבר - ואת רק מחפשת לעשות עניינים.

 

ודווקא (או אולי למרות - יש פעמים שאני בטוח שלא רק שאלוהים קיים, אלא הוא קיים בדמות אישה שנהנית להתעלל בחייהם של גברים שמותחים גם ככה את המצפון) בבוקר הזה. הבוקר. הזיכרון הזה לא סתם עולה באמבטיה - הוא עולה בזמן אנחנו מדברים בצ'ט.

 

את כל זה אני מזכיר לך, ואת בתגובה עונה לקונית:

- "זיכרון שיש לך חח"

 

למען ההגינות הודית בפני לפני שהליבידו הוא כבר לא היה מה שהיה פעם - או במילים אחרות המראה שלי והכימיה החברית בנינו הם לא פקטור. קודם כל אתה נשוי, וחוצמזה צריך לעבוד קשה בשביל לגרום לי להתחרמן.

מכיוון שאנחנו כזכור בכלוב, ואולי בעצם למרות.

אני משנה רגע את הנושא על מנת להנחית עוד אמירה כנה, כזאת שאפשר לספר רק לפסיכולוג (למי שנהנה לבזבז את כספו) או/גם ידיד/ת אמת.

- "מי אמר שסמים קלים פוגעים בזיכרון? אני מוכן להתווכח שאולי לטווח קצר. אני מוכן לשמש כשפן ניסוי או דוגמה חיה ולהוכיח שלאורך זמן עישון מדוד מפוקח ומבוקר יכול לשפר את הסיכויים להמנע מאלהיימר במהלך החיים."

 

ובמצב רוח פילוסופי לא נתתי לה לענות והמשכתי:

- "לא זאת אף זאת. את היתרונות לאורך זמן ברמה החברתית של יחסי אנוש בין המינים בפרט או בין תושבים בכלל אפשר רק לדמיין.

לדוגמה: מיגור אלימות. זה ידוע שהחומרים המשפיעים על התנהגותו של אדם לנהוג באלימות נמצאים באלכוהול (שמשום מה חוקי) ובשום פנים ואופן לא בפייסל מפוקח ומבוקר. ולכן, במקום להוציא חשקים אפלים, להפריע את מנוחת השכנים, או בכלל לפגוע - אפשר לפתוח מחברת ולכתוב סיפור מתח, קונספירציה או  זימה לחלופין". צריך לחוקק חוק שמחייב סדנת כתיבה לכל אזרח מעל גיל 20 + ליגליזציה ברמה כזאת שכל אחד רשאי לגדל לעצמו עציץ או שניים בלבד, והזרעים היחידים שיהיו בשוק יהיו מפוקחים ומבוקרים וממילא קרובים ביותר למקור (או לפחות לא מרוססים... גם לא בצורה מבוקרת). מה את אומרת?"

 

אני יודע, כשאת/ה סאחי המשפט האחרון לא היה מובן. אבל שנינו לא היינו סאחים כך שהיא הבינה אותו בדיוק וכתבה:

- "ללא ספק אני מסכימה איתך שזה חיוני".

ובכנות של קשר בין שני מבוגרים שנמשך כעשור אני מודה:

- "אין. אני עדין מדי. הדרך להשגת אוטופיה לא יכולה להיות עדינה. לא בעסק עם אזרחים בדת ה"הארי קרישנה" עסקינן. כמעט כל מי שחי פה הפך להיות בדרך כזאת או אחרת ללאומן. אבל לא רק זה. במקום לנהל את השיחה בהאנג אנחנו מנהלים אותה כאן. ואי אפשר להתעלם מהנושא של האתר הזה. ואני לא מבין מה לי ולעולם הבדסמ: לא יכול לחשוב איך אני מכאיב למישהו או שמישהו רוצה שאכאיב לה והיא נהנית מזה. באותה מידה לא יכול להבין את ההנאה מהכאב. ואני פאקינג בן 35. עברתי דבר או שניים בחיים. מה אני עושה כאן? ועדיין..."

 

ובזמן שהיא שותקת אני מקבל הערה, ותוך תוכי מפעמת לה מין תחושה שאחרים יגדירו כ"קארמה" אחרים אולי "הארה".

אני אגב מגדיר זאת בצורה מיושנת: "סוף סוף / עוד פעם (מחקו את המיותר) - האסימון נפל".

והיא עדין שותקת, ואני עדין כותב במחברת, ופתאום שם לב:

 

לפני רגע הייתי מיוחם עם טיל בתוך בוקסר, ועכשיו הוא כבר לא עומד.

וזה לא המצפון, וזה לא העייפות, וזה גם לא בעד ונגד מפגש אפלטוני בזמן מיוחמות היא שמונעת ממני להגיע ולהפגש.

על אחת כמה וכמה שאני מרגיש שהפעם (בניגוד למפגשים בשנים האחרונות) נחדש ימנו כקדם.

ונעשה משהו שאם אני לא עשיתי לפחות חמש שנים את לא עשית זאת פי שתיים:

גמירה של השתחררות ממחשבות ותמסרות ללשון המלקקת והשפה השולקת (לצערי בעברית "השפתיים השולקות" התקני לשונית זה לא חרוז)

שישים ותשע. 

עם כל המיצים של שנינו.

עד הגמירה הסופית.

 

היא אומרת שוב שהליבידו לא מה שהוא היה פעם ואני לא יכול שלא להסכים:

- "אל תרגישי לא נעים, גם אצלי החרמנות עברה והסטלה נשארה. אני בכלל כותב בשצף קצף סיפור ומתכוון להקדיש אותו לך. ותדעי לך שאם לא הייתי מסטול הייתי לגמרי מגיע. שמיוחד שאני ספונטני ופנוי לפחות בשבוע-שבועיים הקרובים."

 

אם מתעקשים למצוא אשמים ולא להאשים את עצמך אז האשם הוא הבוקר.

הבוקר הזה.

הבוקר הספציפי הזה שבו נכנסתי לצ'ט ובמהלך שיחה איתך שאלתי:

-"זוכרת את הלילה ההוא?..."

 

 

סוף.

 

אפילוג

תודה שקראת עד לכאן.

בשונה מסיפור בעל סוף מעגלי - במציאות ייתכן (אולי אם הצ'אט כלוב הזה לא היה חרא ומתנתק) והייתי מוסיף:

"אני רק מקווה שיהיה לי את הביטחון העצמי האומץ ועזות המצח להגיע לשיחה פנים אל פנים, שבה תציעי לי בתור מחווה את האפשרות לאונן מולך. ויותר מזה, את הביטחון העצמי כמו עכשיו לענות לך שלא. כזכור לך מעולם לא הייתי מאלה במציאות. למרות שאני עדין אני מבקש יותר. בטח לאור ההכרות בת העשור בינינו והעובדה שכבר עשינו את זה יחד בעבר."


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י