לפני 17 שנים. 6 באפריל 2007 בשעה 3:22
חלמתי חלום.
התעוררתי.
ועכשיו אני כותב...
לא יודע איך אנשים חווים את החלומות שלהם.
האם זה באותה עוצמה כמוני? אולי באותו רגש?
האם זה אותו דבר או אצל כל אחד שונה לגמרי?
מילים לא יוכלו לתאר את מה שחלמת כרגע. לא משנה כמה יפות ופיוטיות יהיו.
שום הרגשה בעולם הארצי הזה לא תשווה למה שהרגשתי שם.
זה היה יותר גדול מהחיים עצמם. רגש שאפשר לחוות אותו רק ע"י ניתוק מהגוף.
רק המודעות העצמית קיימת, כתודעה.
אולי זו הסיבה שאנחנו שוכחים חלומות,
או במקרה הטוב מכניסים את מה שאנחנו
זוכרים בשניות הראשונות להתעוררותינו,
לתוך תבנית מציאותית עלובה שלנו של מילים גשמיות
ונסיון פאתטי לתאר את מה שעבר עלינו.
אבל זה לא יעזור. המוגבלות הארצית שלנו לא
תוכל לעכל לגמרי את מה שקרה בזמן החלום.
אולי זו הסיבה שאחנו שוכחים חלומות.
כי אם היינו זוכרים - לא היינו מסוגלים להתמודד עם החיים.
הם היו נראים לנו ריקים ושטחיים.
כמו נרקומן שמגיע להיי הכי גדול שלו כשהוא לוקח סם
ואז כשהוא פיכח הוא לא מבין למה הוא מבזבז אפילו
חצי נשימה על המציאות המחורבנת שחזר אליה.
למה לא להישאר מסטול ובהיי לנצח?
הוא חושב לעצמו.
לא היה לי חלום.
זה זילות להגיד את המילה "חלום" למה שקרה.
הייתה לי התגלות.
ועוד כמה דקות אשכח אותה לגמרי.
וכל נסיון לאחר מכן לתאר או להעביר
את המסר של איך היה, יראה לי פאתטי.
ובסוף אשכח מזה ואחייה את החיים הרגילים שיש לי.
עד לחלום הבא שירעיד אותי.
ככה זה אצל כולם, לא?
כולם חולמים באותה דרך או שזה רק אני?
מהתגלות לחוויה, מחוויה לחלום, מחלום לסתם משהו שחלמתי בלילה
הלאה להמשך חיי. נשכח מכל מה שקרה.
כל זה קורה תוך דקות.
הנה כבר שכחתי מה היה כל כך מלהיב בחלום.
"מלהיב". נשמע דבילי.
יש לי הרגשה שזה היה ברמה שלא אוכל לתאר
גם אם אהיה המשורר הכי מוכשר או הסופר הכי מתוחכם.
המילה היחידה שאני מוצא זה "אלוהי" וגם זה נראה לי ארצי מדי.
על מה חלמתי? כבר לא זוכר.
אני רק זוכר את הרגשת הבגידה בסוף, כשיצאתי מהחלום.
שאלתי שאלה מניפולטיבית את הדמות הקרובה אליי בחלום,
בידיעה שהתשובה הכנה שלה אליי תתגלה ע"י אחרים ותסבך אותה.
אבל הייתי חייב לשאול כדי להשתחרר
מכבלי החלום ולחזור למציאות.
הייתי חייב להרעיד את המקום.
היא לא ידעה שתימרנתי אותה כדי להינצל (תמרון ידידותי, כמו שקר לבן)
גרמתי לה לספר משהו על האחרים שסבבו אותנו.
משהו שלא הייתה אמורה לספר וברגע שסיפרה ידעתי איך לצאת.
אני לא יודע מי זאת אותה דמות הקרובה אליי.
גם לא יודע מי אלה האחרים שהרגשתי בחלום.
צורת אנוש לא הייתה לה בחלומי, כמו כל שאר הדברים, כולל אני.
אני זוכר רגש וזיכרון קולקטיבי שמאחד את כולם, למעט אותו רגע
(איך אפשר לתת מדד זמן בתוך חלום? אין לי מושג כמה זמן נמשך אותו רגע)
בו חלקה זיכרון אשר יהיה שייך רק לשנינו. הבדילה את עצמה מהקולקטיביות,
ובכך נתנה לי פתח לצאת.
אני יודע שהקשר בינינו התחיל להתחזק, ואז אני הפרתי
את הקשר כדי שאוכל להתנתק ולחזור לפה.
עמוק בתוכך ידעת שלא אוכל להישאר שם.
לא בלי מאבק.
נאבקתי
והצלחתי.
תודה
וסליחה.
זה מה שאני מרגיש מהחלום.
וזה נשמע כל כך דבילי לתאר וגם לקרוא זאת עכשיו.
אבל כמו שאמרתי
אי אפשר לתאר חלום.
זה תמיד ישמע מטומטם
כי חלומות הם גדולים מהמציאות.
בלתי ניתנים להבנה במישור הארצי.
ולכן יראו מגוחכים.
עוד כמה שעות גם לא אבין למה פירסמתי את זה.
על מה חשבתי?
אני כבר לא חושב
רק מרגיש את מה שאני כותב
או כותב את מה שאני מרגיש.
אני רעב. זו תחושה שאני מכיר ומזהה ישר.
חוזרים לשיגרה.
אותם תחושות, אותם פעולות נלוות (ללכת למטבח למצוא משהו לאכול)
יש ברירה?
יש פה רק מצות.
אני כבר לא בטוח שזה היה רעיון טוב להתעורר מהחלום....
בשביל מצות?!?!
כבר בוקר יום שישי
ציפורים מצייצות קרוב לחלוני, כמו בכל יום.
על מה חלמתי?
אני כבר לא זוכר.
