הכל תלוי באומץ

הייתה לי איזו הרגשה מקדימה שזה יקרה. הצעה שכל כך חיכיתי לה, ובכל זאת סירבתי. בלב כבד, בלב קל.

הענקתי לך הצצה קצרה לרגשות שלי. מספיק חושפני כדי שתבין, לא מספיק כדי שתירתע. מספיק ברור כדי שתבין שהלא, הוא לא סירוב מוחלט.

מספיק כדי שתבין שאם היית רוצה להיות שלי, הייתי מתמסרת.

הייתי מוכנה לחכות ערה כל הלילה, בציפייה לשובך.

זה הזמן הזה שבין עכשיו לאחר כך, רגע לפני שקמים ללכת, רגע לפני שמגיעים.

עצב של פרידה, עצב על מה שיהיה. ממשיכה לחפש את המקום שיהי הבית...

לכל אחד מהשלושה.

כל אחד היה אורח בחיים שלי, השאיר חותם והמשיך הלאה.

ועם כל אחד מהשלושה הייתי שמחה לשבת היום לבירה

הלוואי והיית יודע שאני מחפשת אינספור תירוצים כדי לפתוח בשיחה,

הלוואי והיית יודע שהלב שלי קופץ כשאתה שולח הודעה,

שחצי משפט מספיק כדי לשמח אותי ליום שלם.

הלוואי והיית יודע שאני מרגישה כמו מכורה, שמסתפקת בפירורים כדי להרגיש שלא אבדת לי.

הלוואי והיית יודע שאני מתנהגת לידך כמו ילדה חסרת ביטחון, שהמילים מתבלבלות לי, ואני תמיד מסתבכת עם עצמי כי אני רוצה להרשים אותך.

הלוואי והיית יודע, שמזה הרבה מאוד שנים, אני באמת מסוגלת לראות עתיד משותף עם מישהו, זוגיות שפויה ונורמלית.

הלוואי והיית מרגיש אותו דבר.

הלוואי והייתי יכולה להגיד.

עוד אחד מיני רבים. כבר הייתי כאן, זו טריטוריה מוכרת, ובכל זאת כל כך קשה להתמודדות.

אני מרגישה שאני הולכת ונסגרת בתוך עצמי, הולכת ומסתבכת בתוך הפקעת.

אני יודעת שאני צריכה להוריד את הראש ולתת לזה לעבורה וזה יעבור,

אבל הפעם זה קשה במיוחד.

כמו שיר רוק ישראלי משנות ה-90׳

יש אינטראקציות כל כך רעילות, כל כך מכעיסות.

למה זה פוגש אותי דווקא במקומות שהכי חשובים לי?

ברגעים האלה אני רוצה שיהיה כפתור לכבות את האכפתיות.

טעם של התחלה, של מבוכה, של התרגשות. של כל הדברים הטובים שעדיין פתוחים לפנינו, לפני המשקעים, לפני שהספקנו לקלקל.

מגששים, לומדים להכיר. משננים את המבט, את הטעם.

ואתה, משחק בי כמו צעצוע חדש, לוחץ על הכפתורים, בוחן את האפשרויות.

בוחן אותי.

אני ריקה ממילים

ריקה מאנרגיות

ריקה מרצונות

רוצה לכתוב, רוצה להגיד, רוצה לצרוח. רוצה לנסח מחשבות ותקוות וחלומות וכאבים לכדי מילים. אבל אין. 

ריקה.

לכל אורך הדרך אני מחזיקה בציפורניים את הכסות החיצונית, את האשליה שהכל ממש ממש בסדר. זה לא ייחודי לי, אני יודעת. זה מאפיין מאוד מאוד נפוץ...

רוב הזמן אני מצליחה לשרוד, להחזיק את עצמי, להמשיך הלאה.

אבל אפילו אני כבר לא יכולה להתכחש יותר לכך שזו אחת האפיזודות הכי קשות שהיו לי. כמו חומה שמתפוררת, אני מאבדת עוד ועוד לבנים, עוד ועוד פיסות של נורמליות. אני טובעת בדיכאון, וכבר אין לי את הכוחות להילחם בו, אני פשוט נותנת לו למשוך אותי עוד ועוד ועוד.

ואני יודעת שאני צריכה לקבל עכשיו את ההחלטה - להילחם בכל הכוח, או לוותר ולתת לו לסחוף אותי. אין באמצע, לא יכול להיות.
בחרתי להילחם. בחרתי לחזור לטיפול.