הכל תלוי באומץ

מה אני רוצה?

למה אני כאן בכלל?

עוד לילה של נדודי שינה, של שיטוט עקר בפייסבוק. נכנסת לכאן, לא מסוגלת להתנתק, לא מצליחה להתחבר.

רוצה להאמין אבל מרגישה נאיבית, רוצה לכתוב מהלב אבל מרגישה צבועה. רוצה לכתוב נקי, אבל גם לקבל מלא לייקים.

מי אני היום? במה אני מאמינה? לאן אני רוצה ללכת?

הכי קל להרים ידיים, לתת לזרם לסחוף אותי. מה שיקרה יקרה, ומה שלא - לא.

אני לא רוצה לחיות את החיים שלי בצורה הזו, אני לא מאמינה בזה. אבל אני גם עייפה ממלחמות, עייפה מעצמי ולא מוצאת את האנרגיות כדי להילחם על מה שחשוב לי.

אני במוד של הישרדות, ולא הרבה מעבר לזה.

אני מתגעגעת, למה שהיה, למה שאין, למה שחשבתי שיש.

אני לא יודעת אם אני ממשיכה לשחק במשחק הזה, עושה לך דווקא כי אני יכולה.

או שפשוט כבר אכפת לי פחות ופחות.

ואולי זה שניהם.

לרגע אני מרגישה חזקה, אבל למה אני מרגישה אשמה?

מישהו שיראה אותנו, מישהו שיאהב וירצה את הקרבה שלנו גם כשקשה, גם כשהצדדים המכוערים נחשפים.

לא משנה אם זה קשר אפלטוני או מיני, אם זו זוגיות ונילית או בדסמית.

אנחנו רוצים את החיבה, את הקרבה, את תחושת הנורמליות והשייכות שיש בקשר עם אדם קרוב באמת.

הלוואי ובתוך הבדידות נמצא את זה

להרפות מהמחשבות הרעות, מהפחדים, מהתחזיות הקודרות.

הסרתי משא כבד.

ירח גדול תלוי למעלה, מדי פעם איזו מכונית שחולפת ומתרחקת.

ושקט,

שקט,

שקט.

אם הייתי יכולה הייתי אוספת את הרגעים הנדירים האלה, ושומרת אותם במקום בטוח

יש לי נטייה להתאהב בפנטזיה, ברעיון.

בדמות שנדמה לי שעומדת מולי

להניח בצד את הבגדים, את האחריות, את הדאגות. להשהות לרגע את הלופ האינסופי של המחשבות.

ורק להיות חומר ביד היוצר, רק לנשום ולהתרכך עוד ועוד ועוד

להיות קטנה מולו, הכי קטנה שיש

להיות מוגנת

להיות חופשיה

לשמוע פתאום ביצוע חדש לשיר לא כל כך מוכר, שאני מאוד מאוד אוהבת, שיש לו משמעות ענקית עבורי.

רגע קטן כזה של אור, נצנוץ מיוחד.

ואין לי עם מי לחלוק, מישהו שבאמת יבין את המשמעות העמוקה של הדבר הקטנטן הזה.

סעמק, איפה פה הכפתור של הסליפ מוד?

כרבולית,

ספר טוב,

וחבילה של עוגיות