דברים שנוח לכתוב כשאנחנו מאחורי המקלדת

אני בטוח שאתה והחברים שלך תהיו הבנות הכי יפות בכלא

איך אני נזכר בך רק כשכואב

ומתסכל

פעם הסתכלתי קצת מלמעלה על הזוגות האלה ש"מתפשרים", אבל היום מידי פעם אני מקבל תזכורת מסצנת הדייטינג כמה שיט יש בחוץ 

אני נזכר בך. אהבתי אותך ואת אהבת אותי, היינו משוגעים ביחד 

אני כל כך שמח בשבילך שטוב לך עכשיו בחיפה, שמצאת עבודה, שאת נעמדת על הרגליים.. בכנות לא הייתי בטוח אם תצאי מזה. הסיפור שלנו נחתם, הוא היה אינטנסיבי, מרגש, כואב, פרוע, פגוע, מהיר ועצבני כמו שרק איתך יכול להיות. 

אני פה יותר זמן ממה שהיינו ביחד.. אבל נשארת אצלי ותשארי אצלי הרבה יותר. נהרס לי הטלפון הקודם, בלי גיבוי הלכו לי כל התמונות שהיו לנו.. ביניהן תמונה שלך מגיל קטן, נראה לי ששלחתי לך גם תמונה כזאת שלי מהגן

ביקום מקביל הילדים האלה מתחבקים ואוהבים אחד את השני, הכי הרבה שאפשר

אני שולת 

עכזר

כותב רק

שתי מילים או

שלוש

בשורה

לפעמים 

משתמש בחרוזים

לא אנאליים

קונטקסטואליים

*תמונה עם מבט קשוח לסיום*

אם רק היית קצת פחות דרמטית 

אם רק היית קצת פחות בטעויות של העבר

אם רק היית סולחת לעצמך 

אם רק לא היית מפילה על עצמך את כל השיט של החברים שלך 

אם רק היית מבינה עד כמה אמא שלכן פגעה בכן 

אם רק היית מבינה שזוגיות היא לא בכל מצב 

אם רק היית מפסיקה להתייחס לעצמך כמו קורבן 

אם רק היית נלחמת בזה, אבל באמת, עם סכין בין השיניים 

אם רק היית מקשיבה יותר 

אז אני ואת היינו יכולים להמשיך ביחד. אבל אני לא יודע אם הייתי עדיין מכיר אותך

כמה יומרני מצידי לחשוב שאני יכול לתקן את כל הבעיות שלך, והכל כי גם אני הייתי בשיט שלי לא מזמן.... אז אני יודע, אני מכיר, ואני מבין איך יוצאים מזה. אבל אני לא יכולתי לתקן אותך, לא יכולתי לשכנע אותך כמה שלא הייתי פורס בפניך את כל הטיעונים למה צריך ללכת לטיפול, למה צריך להתחיל לעבוד (בכל עבודה), למה... 

בשביל למצוא את הנרקיס צריך להיכנס לביצה

אני מסתובב במיטה ולא מצליח להוציא מהראש שלי תמונה שמישהי הראתה לי, אז אני שופך פה את הסיפור מאחוריה. מישהי שהתחלתי לדבר איתה סיפרה לי שהיא בעניין של חינוך אנגלי וזה מעולה כי אין משהו שמדליק אותי יותר מקצת משמעת כמו פעם. למה שבא אחר כך כבר לא הייתי קורא מדליק, בלשון המעטה. 

היא משתפת אותי בכך שהיא מלקה גם את הילדים שלה. אישית אני נגד ולדעתי היתרונות של זה קטנים בהרבה מהנזק שיכול להיגרם לילד. אז היא מספרת לי איך היא מענישה אותם חזק ואיך היא הצליפה בבן שלה היום בערב. מסתבר שהוא לא היה מוכן לשכב לישון, אז היא הפשיטה אותו והרביצה לו עם החגורה. היא הרביצה לו כל כך חזק שהוא בכה וצעק והתחנן שהיא תפסיק. הוא כנראה זז הרבה, אז היא קשרה את הידיים והרגליים שלו במעין תנוחת עקידה כזאת שהידיים מעל הפנים, הגב מורם והתחת מונף למעלה והרגליים מפושקות. היא גם שמה לו כיסוי עיניים כדי להוסיף לתחושת חוסר האונים שלו.

איך אני יודע את כל זה לפרטי פרטים? כי היא צילמה והראתה לי.

ניסיתי לדבר איתה ולהסביר לה, לא ממקום שופט, שדברים כאלה יכולים לצלק את הנפש של הילד לכל החיים. אני לא יודע אם שיכנעתי, כנראה שלא. כנראה שזו רוטינה מבחינתה, ואני לא יכול לחשוב למה היא מנתבת את היצר הסדיסטי שלה אל הילדים שלה. אני מבין אנשים שחושבים שכאפה בטוסיק לילד זה בסדר אם הוא התנהג ממש לא טוב... אני לא מסכים איתם, אבל אני מבין. יש הבדל גדול אבל בין כאפה פה ושם לבין הטקסיות המוגזמת של לקשור את הילד, לכסות לו את העיניים, להצליף בו באביזרים ואז עוד לצלם אותו מבלי שהוא ידע. זה כבר לא בשביל לחנך אותו, זה לא בשביל להראות לו שהוא שגה ולגרום לו להצטער. זה נטו בשבילה, נטו ההנאה שלה והילדים שלה נהייו כלי שרת לטובת זה. 

אין לי איזה פואטנה פה, פרט לזה שעצוב לשמוע דברים כאלה. 

אבל הצלפות לעומת זאת...

***פה הייתי שם תמונה סקסית של הצלפות אם היה לי מנוי***

סוף סוף אפשר להוריד את המסכות 

הכוונה כמובן למסיכות פיזיות מבד שמסננות את האוויר, לא למסכות שאנחנו לובשים כל יום מול שאר האנשים כשאנחנו מעמידים פנים שאנחנו אוהבים או מתעניינים בהם או כשאנחנו מחייכים לכולם ומסתירים את הבור העצום שיש לנו בנשמה. המסיכות האלה נשארות 

אני חושב שכל בנאדם מכיל בתוכו כמה פרסונות. תמיד היה לי מוזר כשאמרו לי "תהיה אמיתי" או "תהיה מי שאתה" כי מי אנחנו בעצם? הרי עם ההורים אני אדם מסוים, ועם החברים אני אדם אחר. עם המנחה שלי אני אדבר אחרת מאיך שאני אדבר לבנות שאני יוצא איתן, ובכל זאת אני אהיה אמיתי בשני המצבים. יש לנו פרסונות שונות עבור אנשים שונים, אנחנו קצת כמו ציור במבחן רורשאך שכל אחד רואה בנו משהו קצת שונה. החברים הקרובים שלי יודעים עלי דברים אישיים מספיק שהם רואים אותי אחרת ממה שאולי אנשים בעבודה רואים אותי. אז אפשר להגיד שגם מול האנשים הכי קרובים אלינו, החברים הכי טובים או בני הזוג יש אצלנו כמה פרסונות. אנשים הם כמו בצל. 

לפעמים השכבות הפנימיות שלנו אבל מבצבצות החוצה. לפעמים המאווים הפנימיים והסודיים שלנו בורחים לנו, דווקא כשאנחנו על המשמר מנסים לשמור על הפאסון שלנו ועל הדמות שאנחנו מטפחים. ככה כשהיא אמרה לי שהיא לפעמים רוצה שמישהו יחבק אותה בלילה וילטף אותה על הראש ידעתי. ידעתי שהיא יותר מהשולטת הצינית והקשוחה שהיא מראה לנו. זה לא שהיא לא, היא עברה הרבה וראתה כבר הכל. היא אוהבת להיות בשליטה, היא אוהבת לחשוף את הציפורניים שלה ולנעוץ אותם בקורבנות שלה. היא פשוט גם ילדהץ ילדה קטנה שצריכה חיבוק ונשיקה לפני השינה. אבל קשה לאנשים להכיל את זה, אנחנו רגילים יותר מידי לתבניות של שולטת-נשלט או ddlg. אלה מסגרות שמקשות עלינו להכיל את המורכבות שלנו. כי גם היא, עם זה שהיא סדיסטית סקסית ורעה, והיא רק מחכה להראות את הצד הזה שבה היא גם ליטלית במקום מסוים. כשהיא אמרה את זה, ידעתי שזה מה שהיא *באמת* רוצה. היא לא רוצה ddlg או להיות נשלטת, היא רוצה למצוא את מי שיכיל גם את היצרים הסדיסטיים שלה וגם את הצד הפגיע והקטן שבה. 

כשאני חושב על מה מושך אותי בבדסמ, זה החיבור שה"תפקידים" האלה יוצרים. האישה שמולה אני יכול להיות שלם עם מי שאני ומה שאני אוהב מבלי שאני צריך להצדיק את זה או להרגיש שהיא עושה לי טובה שהיא זורמת עם זה, היא האישה שאיתה ארגיש את החיבור הכי חזק. וכשאני חושב על השולטת ההיא, אני חושב כמה הייתי רוצה להיות שם ולהיות זה שמצליח לקלף ממנה את השכבות הציניות והדומיננטיות שלה. לא כי זה לא חשוב, לא כי אני חושב שזו הצגה. זה לחלוטין לא. אני פשוט רוצה, עם כל מי שאני מעוניין בה, להיות בן הזוג שיוציא ממנה את מה שאף אחד אחר לא הצליח להוציא לפני. אז אני חושב על כמה הייתי רוצה לגעת בנקודה הכל כך רגישה שלה שאני משוכנע שהיא שם. כמה הייתי רוצה לראות אותה כואבת, בוכה ומתפרקת בידיים שלי כשאני מלטף לה את הראש ואומר לה שהכל יהיה בסדר. נותן לה נשיקה על המצח, מחבק אותה, והיא משחררת קצת את הקולר ואנחנו הולכים לישון.

חברים המספרים לא משקרים

באיטליה, מדינה עם אנשים חמים ואוהבים יש כ-13,000 חולים ומעל 800 מתים.
בפולין לעומת זאת יש רק 47 נדבקים.
צירוף מקרים?????

לא נראה לי.

לא נראה לי בכלל.