מהרגע הראשון שראיתי אותו עלתה בי תחושת גועל. הוא הזכיר לי דייט עם בחור מחוצק'ן ולא הגייני בגיל הנעורים.
הרכב שלו היה מאובק, הריח היה לח ומיוזע והוא היה מרושל נורא.
הנהיגה שלו הייתה נוראית: התפרץ לכביש מבלי לבדוק שהדרך פנויה ולוחץ מליון(ןןןןןן) פעמים על הברקס שלא לצורך.
עד כה עברו בקושי 15 דק' משהתראנו ואני תוהה איך אני הולכת לשרוד את המשך הערב. האם לא עדיף שכבר אגיד לו עכשיו שאנחנו לא מתאימים ונחזור לדרכנו? על הדרך כועסת על עצמי ששוב נתתי הזמנות למישהו שידעתי כבר בטלפון שאנחנו לא מתאימים אבל נתתי עוד ניסיון כי ''הוא חמוד ואולי רק הפעם אני טועה...''.
עד שהגענו למקום מדבר ללא הפסקה על הבן שלו והגרושה שלו (בנאדם, לא זו הדרך להתחיל דייט!). יורדים מהאוטו והוא עם כפכפים, גורר רגליים (מי בא לדייט עם כפכפים גאד???). למרות שהוא צעיר ממני רק בשנתיים, לידו אני מרגישה כמו אמא שלו- עם פלטפורמה (לא גבוהה מידי, מטופחת, חגיגית ועם השרשרת שאוהבת). ''אנחנו כל כך לא מתאימים......'' חושבת לעצמי. מה הסיכוי שהוא מרגיש? תוהה. ''איזו טעות הייתה לבוא לכאן, רק שלא אראה מישהו מוכר..'' חושבת לעצמי בעודנו מתקדמים לעבר המקום.
איך אני שוב מתעלמת מקולות האינטואיציה שלי לטובת קולות ה''הוא חמוד-תני לו ניסיון-את מחמירה מידי". לא! אני לא מחמירה! והוא באמת חמוד אבל לא מתאים לי! מהשיחה הראשונה כבר הבנתי את זה והמשכתי כי הוא היה אנושי וחמוד. וכמה זה קשה למצוא מישהו כזה בסבך הבחורים שלא סגורים על עצמם ולא יודעים מה הם רוצים ממני. וכמה זה מקסים שהוא אבא כזה חמוד ומתחשב וקצת ילדותי.
הפגישה המשיכה באותו קו. הצלחתי לשרוד כשהסתכלתי על הדברים החמודים שבו, לצד הדברים המאד מציקים שהתקשתי להתעלם מהם. בסוף היה טעים ואפילו נחמד. ידעתי שלא ניפגש יותר, אבל כבר לא הייתי באי נחת כמו בהתחלה. אמרתי תודה לאינטואיציה ותודה לחלק הזה בי שמנסה שוב ושוב למרות הקושי והתסכול. בסוף אני אצליח למצוא אותו. אני יודעת.