רוח של אמת

הבנתי שאני טועה

שזה רק נראה כאילו האוכל הבריא נמכר לכל דורש, הישר בגובה העיניים, היישר לכף היד.

אז זהו, שלא.

אוכל בריא טמון בין האוכל הלא בריא.

הוא מטושטש, צריך להתבונן, אולי אפילו להמתין מעט.

להמתין בזמן שכל מיני קופסאות ושקיות והפתעות של דברים לא בריאים מוטחים אלינו, מנסים למלא אותנו, להכניע. קורצים לנו מהמדף שנמצא כל כך קרוב.

אוכל בריא עומד שם בשקט. רגיל שכולם חולפים לידו חוץ מהלהוטים עליו. אוכל בריא יודע שמי שבאמת מעריך אותו-יבוא, ויאכל, ויתענג. הוא לא בתחרות עם האוכל הלא בריא. הוא שלם במי שהוא. 

מתחילה להבחין בו. 

זה קרה רק כי התבוננתי. 

זה קרה רק כי הסכמתי לראות-

שבין עננת הלא בריא, יש בריא

והוא כולו מחכה רק לי.

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה 

ופתאום נחה עלי השראה 

קודם נתתי לאצבעות לראות איך זה כשהן נוגעות 

אבל זו לא השיטה המועדפת עליי 

אז סיימתי להתקלח והלכתי לדבר הבטוח 

הויברטור שלי.

התחלתי בקצב נמוך. חשבתי שתהיה השפעה מהירה. 

אבל האמת היא שכמעט ולא הרגשתי אותו אז העלתי. 

לרוב עושה את זה כשאני על הגב 

אבל אז הזכרתי לעצמי שאני הרבה יותר נהנית על ארבע.

הויברטור מצא את הדגדגן, שמצא את הנקודה. 

בקצב איטי מחדירה אותו לתוכי 

מוציאה לגבולות, משתולל שם

מחדירה עוד קצת 

מוציאה ומתמקדת בנקודת הג'י 

מוצאת בדיוק את הקצב שלי 

זהו, כבר אין עם מי לדבר 

מרגישה את הגוף שלי,

עוד מעט אגמור 

אבל רוצה עוד קצת 

ועוד 

מרגישה את המיצים מוכנים 

כן, ככה זה מרגיש

מקרבת את הויברטור אליי 

גומרת וגומרת

רוכנת קדימה 

נותנת מנוחה לגוף 

חוזרת אחורה 

אומרת לעצמי שהגיע זמן לזוז 

מבטיחה לעצמי שלא אחכה יותר מידי 

עד לפעם הבאה

פעם

כשכולם הלכו ונשארתי האחרונה במשרד 

אז הייתי דואגת ל'תכנית האומנותית' 

הייתי נפגשת עם, מדברת עם, חושבת על 

בפועל/בשיחת וידאו/בפנטזיה 

הייתי יורדת מתחת לשולחן 

מלקקת בסתר 

מכניסה את האצבע שלי עמוק וטועמת 

הייתי נשארת ללא תחתונים וממשיכה לעבוד 

נועלת את הדלת 

מלאה בציפייה

היום 

היום יום רגיל, וערב רגיל, ושעות נוספות רגילות מאד 

אין לאן לרדת, מה ללקק או לאן להיכנס 

מרגישה כאילו עשורים שלא פינטזתי 

לא במשרד 

לא מחוצה לו (כמעט) 

הכל כזה מסודר ומוקפד 

הכל כזה מסודר ומוכוון מטרה 

הוו כמה בא לי להתפזר ולפזר 

באיזו תקופה אני אתם שואלים?

תקופה בה אנשים שחשבתי שיציבים בחיי, נעים ונדים

תקופה בה השגרה שגרתית ומבינה שיש החלטות שקיבלתי שצריכה לדייק

תקופה בה יש לבד ולא מעט ממנו

תקופה בה אני יודעת מה צריך, מרגישה קרובה לשם מאד, ורחוקה עוד יותר

זמן כזה שבא לי להגיד לעצמי שזהו הזמן לעשות את כל מה שייחלתי לו

אבל.. יש דברים אחרים שצריך לסדר, וזה לא מתאים, וזה לא מסתדר

זמן שבו הייתי רוצה לשים את ''מה שחייב'' בצד ולהתמקד במה שנכון באמת

כבר כמה שנים שנמצאת בתהליך הכשרה דורשני

ומרגישה שהפעם צריכה לקחת זמן לעצמי.

אבל... איך אקח זמן לעצמי שיש כל כך הרבה דברים שצריך להגיש?

וחייב לעשות? ומי יעשה את מה שאני עושה?

אולי אקח לעצמי את ימי הניתוק האלה שרציתי לעצמי

לכתיבה וחשיבה בעיקר

אולי כאן בארץ

אולי שם בחו''ל

משום מה מתקשה לחשוב על ניתוק בארץ

אם יש לכם המלצה מוצלחת על מקום שכזה בארצנו מוזמנים לחלוק אותה

מרחב בטוח לכתוב בו.

שיהיה דומה לכלוב.

אבל שלא יהיה הכלוב.

מרחב שיהיה אפשר לכתוב בו שירים ותיאורים.

רצוי באנונימיות אבל לא בהכרח.

מכירים.ות?

כשהם מחזרים אז

הם קוראים את הבלוג

עושים לייק(ים)

אבל כשהם כבר לא מחזרים בין אם כי זה לא עבד או כי סירבתי, אז הם לא עושים לייקים ולא מגיבים (אולי קוראים בהיחבא את מעללי)

לא צריכה אותם בשביל הלייק (ברור שזה נחמד)

אלא בעיקר מתבאסת מזה שמעצם זה שלא הלך בניינו, אז אי אפשר להישאר ידידים 

ואם אין?
בבית הקודם הייתה לי מרפסת.
שם יכולתי לשתות קפה ולשמוע את ציוץ הציפורים
יכולתי לקבל השראה תוך שיזוף קל
בסתיו הרגשתי את הרוח המתקרבת מהים
ובקיץ נהנתי גם מלהזיע תוך כדי שתיית הקפה הקר או תרגול יוגה
הדבר הכי כיף היה זה שבעצם יכולתי להרגיש בחוץ למרות שהייתי בפנים.

מאז כבר עברתי דירה וכשלקחתי בחשבון את כל השיקולים, החלטתי לעבור לבית בלי מרפסת.

והיום, יוצרת לעצמי את מה שיהיה הכי דומה ללהיות עם מרפסת.

חלונות פתוחים לאורך היום
נותנת לאור שבחוץ להיכנס
שומעת את ציוץ הציפורים
צמחים ממלאים את הבית
נהנית להרגיש את הטמפרטורה האמיתית שבחוץ, שבפנים, בלי מזגן

אוהבת את מה המרפסת נותנת לי להרגיש.
אוהבת גם את מה שהכמעט מרפסת נותנת לי.
להרגיש.

כי אנחנו בכלוב
כי הוא שולט ואני נשלטת
כי יש מיניות
כי אנחנו משחקים

מה אם הוא היה יודע שאני יכולה למנות יותר מידי קשרים שגדעתי ברגע שהם התחילו להיכנס לי לבפנים?

מה אם הוא היה יודע שהחברות עליה נשענים קשרים נתפסת בעיניי כמובן מאליו ואז אני מרגישה שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה כי השליטה אצלי? (כן, לפעמים כל מה שאני רוצה יוצא בצורת פגיעה באחר)

מה אם הוא היה יודע שאני יודעת שפגעתי ככה בכמה אנשים מאד אהובים וחשובים בחיי שאני לא בטוחה שאי פעם נחזור למקום בו היינו?
(לא ידעתי שאני יכולה לפגוע גם בו)

לפעמים, מרוב שאני רוצה שדברים יהיו מדוייקים ונוחים עבורי, אני לא רואה את האחר, תופסת אותו כמובן מאליו בחיי, כזה שיוכל לספוג ולסבול כל התנהגות לא מותאמת שאביא.

לפעמים אני לא תופסת נכון כמה הצד השני צריך אותי כמו שאני אותו, ומקבלת החלטות על דעת עצמי בעצמי.

לפעמים אני לא מצליחה לתפוס את המשמעות שיש לי בעיניי האחר ואת זה שיכולים להיות דברים שאעשה, החלטות שאקבל-שיפגעו בו, למרות שבכלל לא רציתי.

זה עוד חלק ממני
ששם אותי לא פעם בקונפליקט עם עצמי
עם האחר
לא מצליחה לתפוס שיש מישהו שאני משהו בשבילו
וכך מקבלת לפעמים החלטות ממקום חד, קר ואגואיסטי.
אין בי כוונה לפגוע,
אבל לפעמים חוטאת בלא לראות.

תודה שעזרת לי קצת.

לא הייתי רוצה שיהיה לזה מחיר כבד מידי.

בין אשליה להרגשה
בין כעס לכניעה
בין לשמור לעצמי ללשתף
בין לחשוב יותר מידי ללזרום
בין הרצון בשליטה לאי וודאות

קח אותי

כמו שאני

עטופה ומהודקת

התר את קשריי

שלח אותם מעליי

גלה אותי בשתי ידייך

ואצבעותייך, ולשונך, ושינייך

טעם אותי עד שיספיק

גע בי כמו שהייתי מבקשת אילו

היה קרוב

ותתקרב

אולי ככה תצליח לשמוע את המחשבות שלי

להסתכל על העולם בלי משקפיים זה להסתכל באמת
בלי לחשוש להישיר מבט באנשים, בתחושות וברעשים
בלי לחשוש שיראו אותי, שיראו לי

להסתכל על העולם בלי משקפיים
זה לא לפחד שהשמש תהיה חזקה מידי,
שאולי יש משהו שצריך לווסת

להסתכל על העולם בלי משקפיים זה לקבל פריזמה אמיתית ורחבה של העולם, מבלי שיכוך ריכוך או הקלה- as is כמו שזה בדיוק

אחרי (ותו''כ) תקופה כ''כ ארוכה עם מסכה+משקפיים, בתחושה של רואה ואינה נראית, החשיפה הזו מרגישה כל כך הכרחית
כל כך אמיתית

כאילו להיחשף זה כל מה שרציתי ולא ידעתי-
לכל מה שנמצא
מעבר למשקפיים
מעבר למסכה
מעבר לעצמי