|
|
|
שמלה שחורה
פשוטה
כותנה ולייקרה
נעימה כזאת
עם מחשוף בצורת וי
וסיומת בזיגזג
בכל פעם שאני לובשת אותה לפגישה ראשונה
אז יש טירוף
ומלא תשוקה באוויר
העגילים נופלים
השמלה זזה והחזיה נחשפת
הגישה לתוכי נורא נוחה דרך השמלה
וכל הפתחים המזמנים מזמינים
האם זו אני שמזהה את הפוטנציאל התשוקתי עם האדם איתו נפגשת ובוחרת ללבוש את דווקא את השמלה השחורה?
או האם זו השמלה שגורמת להם לאבד שליטה?
לא מאמינה - הוא אשכרה נראה כמו בתמונה!
נוסעים נוסעים
מדברים נוסעים
מי זה לעזאזל הבנאדם החרטטן הזה?!
הלא מחובר למציאות
שגדול בגיל אבל מתנהג כמו בן 22?
הרבה זמן שלא נתקלתי במקרה ההפוך-
נראה מדהים - מרגיש פחות..פחות..
הוא יהיה בכל מקום
יערפל את חושיי
יסיט את דרכי
הוא ייצא ממני
ויטווה לו שביל
עם ריח, צבע וטעם
כתם רורשך מתוך הנשמה
יתבונן בי ויספר את הסיפור של הלילה האחרון
בו היינו רק אנחנו
ומיצים של תאווה
הפנטזיה ועיקרון המציאות
התשוקה ואובדן הרטיבות
הרצון ואי העמידות
כשאני חושבת על תקווה, אופטימיות וחשק הם כולם מתיישבים לי פחות או יותר על אותה המשבצת.
מקום שמאפשר, פותח, נותן הזדמנות.
כל אלה לעומת עייפות, חוסר חשק, שגרה יוקדת, נמצאים באיזושהי מלחמה פרטית- מי יותר ומי פחות,
מה מחזיק את התקווה ומה מביא לאכזבה? מתי הרצון גדול אך המחסום עצום?
מתי נותנים הזדמנות למי שסרח? איך גורמים ללב להתעורר אחרי שנזנח?
לאחרונה עסוקה בשאלות האלה יותר.
באופן כללי, רואה את עצמי כאדם שנותן הזדמנות, מאפשר, מנסה,
ולעיתים תוהה אולי דווקא הפתיחות הזו היא מה שמביאה את חוסר הסדר הפנימי שלעיתים מרגישה.
אולי אם הגבולות היו ברורים יותר אז היה קל למצוא מקום ולהתיישב
אולי הגמישות היתרה שאותה אני מאפשרת לעצמי
דווקא היא המבלבלת, המסיטה מהדרך
ואולי הכל בכלל קשור לזה שכל כך קשה לי להחליט
ואז אני מנסה, בודקת, טועמת וחוזר חלילה
בממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות
היום בו מגיעים הירקות והפירות זה יום שמח, נהנת להריח את הסחורה הטריה, להסתכל על הצבעים, להחליט איפה כל ירק ופרי ימוקם ומתחילה בניסיון להחליט מה הדבר הראשון שאוכל - האם אלו השרי בצבעים? או אולי הקוקוס שהגיע הישר מעץ? ואולי בכלל אבחר באבוקדו שמגיע כבר בשל!
מסדרת, ממיינת, זורקת, מתחדשת
ואז שכבר מגיע הרגע לאכול,
לא עומדת בפיתוי ופותחת את האפיפיות המיוחדות לפסח.
כמו באוכל, כך גם בחיים
קשה נורא לעמוד בפיתויים
התכתבות זורמת
מחליפים רשמי שירים אהובים
שולח לי וידאו שלו מנגן על פסנתר
אני מציעה לעבור לטלפון
*למשפט
*הזה
*לא
*ציפיתי
"אני בדיוק בנטפליקס, אולי נדבר מחר"
אולי תגיד לאמא שלך
מנפלאות הטינדר
לפעמים אני חושבת שדברים שאני כותבת כאן חשופים מידי, קלים מידי לגילוי..
קצת כמוני.. לפעמים חושבת שאני ישירה-כנה מידי ומתקשה להסתיר מחשבות והרהורים
בפועל אני מבינה מהסביבה שזה לא כזה נכון
כשמחוברת לאתר כשאני במקום ציבורי, אז משתדלת להחשיך מסך, לוודא שהפלאפון על שקט ולא ישמעו את הצלילים מהאתר
אבל לפעמים,
ממש לפעמים...
אני רוצה שישמעו, שיגלו,
שיבוא השכן ויגיד-"די! את בכלוב?"
שנוסע באוטובוס יגיד לי- "אז באיזה צד את?"
ובינתיים מסתתרת
נוח יותר במחשכים
אולי מתישהו אצא לאור
בבוקר בצהריים ובערב.
חושבת שהוא יותר בחוץ מאשר בפנים (הבית)
שמעת את הקיה שלו מרוורסת.
נכנסת לחניה הבייתית.
תקופה ארוכה שומעת אבל לא רואה מי אוחז בהגה-
גבר אישה או משפחה.
רעש רקע שחוזר ונשנה בבוקר בצהריים ובערב.
יום של עבודה מהבית,
מנצלת את הקירבה למכונת הכביסה ותולה את הכביסה שנוקתה.
שוב הקיה.
יוצא לו מהרכב גבר חסון, גבוה, שחום כמו שאני אוהבת, עם חולצה מחויטת וקרחת מבריקה.
ואני בכלל הייתי בטוחה שזו אישה..
חושבים שהוא חושב שהשכנה מלמעלה זוממת עליו?
*הנקודות בסוף שורה זה רק בגלל שכשכותבים מהפלאפון אי אפשר לרדת למטה מבלי להוסיף סימן פיסוק לפני
השוקולד הזה שקיבלת במתנה ולא נגעת בו עד אותו היום בו ממש התחשק לך שוקולד והמריר 80 אחוז נגמר
השוקולד הזה שיפה מבחוץ אבל מרגיש כמו פלסטיק מבפנים.
עטיפה יפה ונוצצת בכל מיני צורות- אבל הטעם- אצטרך לגלות
איך אפשר בכלל להחליף את המריר 80 אחוז בחלב עם טעם לוואי של מקרר?
לא הייתה לי ברירה. הצורך לשוקולד היה רב.
הסרתי את העטיפה הנוצצת מהשוקולד וקיוויתי לטוב.
מה כבר יכול להיות רע בשוקולד?
מצצתי.
זרקתי.
מחר אקנה לי מריר 80 אחוז
כשהשכנים דופקים ודופקים
ואני מנסה להקליט
וממשיכים לדפוק
ואני מנסה להשתיק
אולי כבר תפסיקו לדפוק?
אומרת לעצמי בלב תוך כדי הקלטה
והנה, עוד דפיקה
הוא יודע לסנן רעשים טוב מאד
המיקרופון הזה
אבל השכנים האלה
לא מפסיקים לדפוק
ואולי זה רק שכן ולא שכנים
ואולי זו רק שכנה
או שכנות
לכולם/ן יש לגיטימציה להנות
אבל רבאק תפסיקו כבר לדפוק
אני רוצה להקליט
מעניין אם הייתי מתלוננת ככה
אם לא היה מדובר בדפיקות של פטיש
