הפנטזיה ועיקרון המציאות
התשוקה ואובדן הרטיבות
הרצון ואי העמידות
כשאני חושבת על תקווה, אופטימיות וחשק הם כולם מתיישבים לי פחות או יותר על אותה המשבצת.
מקום שמאפשר, פותח, נותן הזדמנות.
כל אלה לעומת עייפות, חוסר חשק, שגרה יוקדת, נמצאים באיזושהי מלחמה פרטית- מי יותר ומי פחות,
מה מחזיק את התקווה ומה מביא לאכזבה? מתי הרצון גדול אך המחסום עצום?
מתי נותנים הזדמנות למי שסרח? איך גורמים ללב להתעורר אחרי שנזנח?
לאחרונה עסוקה בשאלות האלה יותר.
באופן כללי, רואה את עצמי כאדם שנותן הזדמנות, מאפשר, מנסה,
ולעיתים תוהה אולי דווקא הפתיחות הזו היא מה שמביאה את חוסר הסדר הפנימי שלעיתים מרגישה.
אולי אם הגבולות היו ברורים יותר אז היה קל למצוא מקום ולהתיישב
אולי הגמישות היתרה שאותה אני מאפשרת לעצמי
דווקא היא המבלבלת, המסיטה מהדרך
ואולי הכל בכלל קשור לזה שכל כך קשה לי להחליט
ואז אני מנסה, בודקת, טועמת וחוזר חלילה
בממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות
