רוח של אמת

בלילה שכזה חושבת על מה לכתוב- 

על זה שעושה לי טוב

על כל הפנטזיות שעוברות לי בראש

על כל הקונפליקטים של החיים

על הלימודים

החברים

האהבות

החוויות

חושבת איך הכל מתערב במין עיסה שכזו, שמעורבבת חזק בעזרת המיקסר/רוח סערה שכזו או אפילו הוריקן. 

החיים וכל שאר הדברים. 

זה שכבר חודש לא היה בחיי, זה שנזכר בי פתאום משומקום, הדתי מהטיול, הדתל"ש שהכרתי לאחרונה והנשלט שעזבתי בתבונה. 

כל כך שונים אחד מהשני ולכולם מכנה משותף- אני. 

כל אחד צייר חלק ביצירה הגדולה הזו שלנו וכל מה שנותר לי הוא להחליט באיזה צד של היצירה אני רוצה להיות, איזה צבע אני רוצה לחוות ומאיזו זווית אראה את מה שאני רוצה לראות. 

למעשה, זו לא החלטה כזו קשה, כי בתוך תוכי אני יודעת מה אני באמת רוצה. העניין הוא שכל שאר הדברים שלא אבחר בהם משנים את האופן בו אסתכל על הבחירה האחת שלי: מתי אבחר בה, איך, כמה אתלהב ממנה וכמה אחשוב על מה שלא בחרתי. 

לא יודעת איך זה אצל כל אחד אחר, אבל לי מאד חשוב להיות שלמה לגמריי עם ההחלטה שלי. עם ההשלכות של מעשיי. 

אם משהו יראה לי לא נכון, אברח ממנו גם אחריי שהוא התרחש. 

ולפעמים, עמוק עמוק בפנים, עוברת לי המחשבה של :"למה אני צריכה את כל זה...?" 

הרי זה מסובך כל כך. 

אולי עדיף לחתוך לגמריי עם כולם ולא להשאיר שריד, אף לא קטן?

אולי כדאי לבחור דרך חדשה, לחשוב יותר?

לא באמת יש לי תשובה, אני כולי מבולבלת כהרגלי. 

מובלת ע"י הטירוף

ובנימה אופטימית זו:

nesesito tiempo y signales para ser segura y seguir con mi locura