רוח של אמת

כבר שנתיים, כמעט, שבאותה שעה ובאותו מקום, אני עושה את מה שרבות לפניי עשו כבר היום.

מעדיפה את השעה המאוחרת.

חוששת מעט מלהעיר מישהו,
אבל בעיקר כדי להתמכר לחוויה.

כך במשך שנתיים, אני וזרם המים.

החוויה הזו התחילה הרבה לפניי אותן שנתיים, אך רק אז, היא התחילה באמת להיות טקס.

כך, בסוף המקלחת, אחריי שכולי כבר נקיה, מגיע הרגע הכי מהנה בחוויה. ככה, שנתיים.

ובשבועות האחרונים, משחזרת שוב לתודעתי, אני מעזה לחשוב עלייך.

נזכרת בכל רגעי הטירוף. בעיקר בראשונים, כשהיינו סגורים על עצמנו.

נזכרת ביד שלוחצת חזק על צווארי,
נזכרת בספאנק שלא ריחמת לתת,
נזכרת באותו יום שרצית שאתאפק, ובקושי הצלחתי...

נזכרת במבט שלך.
מהופנטת בחוויה.

וזרם המים, זורם לאותו כיוון, כמו תמיד.

ממתינה, עדיין ממתינה.
וזו המתנה קשה,
ומורטת,
ומטריפה,
וגורמת לי לחשוב מה יהיה בה.

באותה הפגישה.

1:30 לא נרדמת, לבד קשה לי ללכת לישון.