והנה אחריי שנתיים חוזרת למקום הזה וקוראת אותי כפי שגם אתם קראתם בבלוג.
הייתי בטוחה...בטוחה! שלא אוהב את מה שאקרא... שאסלוד, שאביע תמיהה, שאכחיש כל קשר שלו אליי... והנה, אני ממש מחבקת אותו בשתי ידיי.
קוראת פוסט ועוד תגובה ועוד אחד ותוהה איפה כל היצר הזה היה בתקופה האחרונה. עד כמה תיעלתי אותו לדברים אחרים, עד כמה היו מחשבות כאלה והרהורים... עד כמה התגעגעתי למגע מהסוג הזה שרובנו כאן אוהבים, עד כמה הוניליות שבי הכתיבה את המקצב ועד כמה געגוע יש כאן עכשיו.
עברו שנתיים מאז הביקור האחרון, והאמת שלחזור לכאן מרגיש כמו לצאת מהארון(לא יצאתי כי אני לא בתוכו, אבל מניחה שזו תחושה דומה בשביל אלה שכן..). כמה ביטוי, כמה פיתוי, כמה משחקי מילים, משחקי צלילים ומגע כזה שלא נוגע.
איפה היית? תגידי איפה היית?
עולה בי שורה משירם של בית הבובות...
אני חיכיתי בחלון....שתחזרי...
ואת אפילו לא ענית...
ועכשיו תוהה עד כמה הייתי לא הייתי
עד כמה רציתי להיות ולא הייתי
עד כמה אני היום
נרגשת להיות כאן. לחזור.
בטוחה לכתוב
בטוחה להיות
Synergy
