לפני 8 שנים. 25 ביולי 2016 בשעה 15:48
מה פשר 'תאמר לה'?
אם טרם הבנת, מדובר באדם שלא 'אומרים' לו.
היא הרי עבד משוחרר שביקש לאורך כל חייו הבוגרים לנכס לעצמו נשמה מעודנת וחכמה מערבית.
סוג של ספרטקוס מופרע-בעיני-עצמו שהגיח כסופה מהרי האטלס: יודע הכל, ראה את הכל, כזה שאף אחד לא יכול לחדש לו.
למה מי יאמר לו איך עושים ומה עושים? הרי המציאות כבר חישלה וחיספסה אותו, אז הוא מספר לעצמו שהוא 'לא דופק חשבון לאיש'.
השפחה גסת-הרוח, שהמרד השפוף שחרר משלשלאות בית-אבא ומבעתת השבט, מצייתת בעקביות לכאורה רק לקולה הפנימי.
אלו החומרים מהם עשויות הטרגדיות: לב ערל תמורת הסטת חרב דמוקלס מעורקיי צוואר הנפש.
אלא שאין כאן שום תרועת שופר גאולי, רק קקופוניה פרימיטיבית, צווחנית ומביכה.
במשך שנים שבה הפרחה המוכחשת וסיפרה לעצמה על אותן איכויות קוליות בהן נתברכה,
משל הייתה לבת לוי מועדפת המתפייטת במקדשי הצדק והאמת.
הסיפור הלך והצמיח כנפיים, וכמו כל שקר מועיל הוא רופד במעשיות אודות נצחון, אהבה עצמית ועוצמה מגדרית.
הוא עובה וטופח והוזן על-ידי בדיות חכמות ותכסיסיי-מחשבה מצמיחים ומתגמלים,
אלא שבאורח טרגי, בדיוק ביום בו הוסר המרצע מאוזניה השמוטות,
דווקא בשעת הרצון בה הבליחה וקרעה בשאגת אריה את תעוקת הזמם מן הלסת הצפודה,
בדיוק ברגע בו הרהיבה עוז ויצאה כאחוזת דיבוק מגטאות הנפש למלחמת חורמה על שליטה אמיתית במרחבי השפע,
ממש אז, בין השמשות, תש כוחה ונולד בה המוות.
היא יודעת. תמיד ידעה. אין כאב צורב יותר מן האשליה העצמית.
בדיוק במקום בו בנתה בדייקנות ובמרץ עמודי חירות מנייר וסימנה לה בריאה מדומיינת,
דווקא במרחב הנפרש בתוככי הלב, ברגע של קסם בו נגלה הפרוזדור הטמיר למעלות דאצילות,
ניטלה ממנה באחת כל החיות והיא נותרה מרוקנת
הייתה לאפס מוחלט.
האגדה העצמית הפכה לשקר גלוי ובלתי נסבל שיש לנוס מפניו, בכל דרך אפשרית.
באותו רגע אחד, צלול על איימה, צנחה כמשותקת מפסגת האשליה הישר אל תפריו של אדוננו האדס.
היא נותרה עירומה,
חשופה בצריח,
בודדה,
מופקרת,
אוי! כמה עלובה היא ! כמה עלובה, מוכה ומושפלת היא בעיניי עצמה.
ממעוף הספינקס לא נותר לחברי המקהלה שום מקום לספק:
יצירה אפשרית הסתיימה בהרס מוחלט,
ההבטחה הגדולה שוב נתגלתה כשקר נתעב.
גם הרחק מאור זרקורי האולימפוס ותשועות האלים,
אין לה מפלט.
יום רודף יום והיא אך מצטופפת לכדי אבק-אדם,
הנה, עוד רגע לא יוותר ממנה זכר.
עולמה חשוך ומסוגר,
קטן ונמוך,
שטוח וריק.
ד' אמות של חרדה מנוונת סימנו באור מסנוור את נתיב אובדן השפיות.
אין לה כל אפשרות אחרת. כנראה שמעולם לא הייתה.
תנועת המטוטלת החדה של החיים הייתה לתער מחוייץ ממנו יש לברוח, רק כדי להמשיך לנשום.
במנעד מטרונומי שבין שיגעון גדלות קצר, לימי רפיון וחדלות ארוכים.
במלכודות הארורה בין שמיים וארץ,
הבדידות היא הכל ואין פוצה פה ואין מצפצף,
בעולם ללא אלוהים היא הייתה לפרומתאוס כפות, והחיים לעיט השב ומנקב מידי ליל את איבריה המדממים.
"לא יהא לך מזור!" - כך גזרה הפורטונה לפני הולדת הזמן - "באדמת הדומן שלה יצמח רק שקט מובס".
מובס ומושפל עד עפר.
אז פשוט, עשו עמה חסד והניחו לה.
אל תאמרו לה כלום, זה חסר טעם.
במקום מקדשה נותר רק שיקוץ משומם,
מגווילי ספרי התפילה שהיו מקור התקווה עולה עכשיו רק ניגון נוגה של כאב מיוסר.
כשניקור הנפש מאביס מידיי בוקר את תעוקת השינאה העצמית,
צריך להיות אידיוט מושלם כדי לא להבין
שלמילים אין מבחינתה שום משמעות.
שום משמעות.