אני לא שופט אותך, הרי מעולם לא הייתי במקומך. אנא, במחילה ממך, שפטי בעצמך.
האין זו אכזריות לנצל כוח שכזה? ואולי זה ממכר, הכמיהה אלייך, בהחלט יכול להיות, אך מאחר שאת כזה אדם מקסים, מה בדבר אמפטיה? כן, אמפטיה, זה ברור שאת לא מבינה למה את גורמת, כלומר, כשאת צוחקת ככה איתי, האם את רואה את הניצוץ בעיניים? אני בטוח שכן, הן כה כהו, והוא בוודאי בולט בזוהרו. אם כך, כנראה שאת החושך את לא רואה אצלי, כשאת משתעשעת עם אחרים. כמה הם נראים מעוררי רחמים, ליצני החצר שלך.
לכאורה, יש נסיבות לקולא, המנגנון אינו מורכב, ליתר דיוק, הוא פשוט מידי, כך שאולי נשתכח ממך שמדובר בבן אנוש. אבל בכל זאת, הייתי מצפה, לא, סליחה, אינני מצפה לכלום, אינני שופט. ובעצם, למה שלא אשפוט? את צודקת, שחקי לך.
יש ילדים שיכולים לעוף. להם מותר לחלום, לא לי. עבורי אין מוצא.
אני אומנם לא זוכר את זה, אבל עכשיו די ברור לי שזה מה שקרה: אבא לקח אותי לפסטיגל. הייתי אז רק בן 4. זה היה חורף חמים, כמו עכשיו, והיא הייתה יפה מאד. כוח המשיכה, הביא את אבקת הסוכר ואת מבטי אל סנדליה האדומות.
"משוטט ברחוב במתח, תר בכל חלון
נערות עומדות בפתח בעיני נאון
עיר קורצת עיר גוססת מפירה עצה
אין מוצא לא זזים מכאן
אין מוצא ואוזל הזמן
אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר
אין מוצא במרחב חסום
אין מוצא זה מבוי סתום
אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר
אין מוצא
האספלט נמס בדרך ובניין נסדק
מישהי כורעת ברך כמו סוף המשחק
הביבים והשמיים
יחד כמו ביצה"
אז מה אני עושה בתקופה שכזו? מנסה להיזכר בתקופות טובות יותר, ועל איך שגם הן באו, באופן לא צפוי, אחרי תקופות שכאלו (לא כולן, יש כאלו שבאו באופן שאין צפוי ממנו). וגם אם המקטרגים יבקשו לומר, "סוטה, אבל אף פעם המצב לא היה כל כך גרוע. תזכור שתמיד, גם כשהיה רע, אהבת את עצמך. ועכשיו, איך לומר, קצת מיצית, הרי אם היה אפשר היית לוקח הפסקה." אז אני אומר להם בתוקף, "שטויות, זה נכון שאני פסימי ונכון שאני וותרן, וגם אם שום דבר שעשיתי בעבר לא יכול ללמד על כך שזה מה שאעשה בעתיד – הפעם אני הולך להילחם."
וגם אם לא (נניח לרגע, לחילופין, שההיסטוריה תחזור והסטטיסטיקה תנצח), אז בטח אתרגל לכל המגרעות האלה שגיליתי לאחרונה, או לפחות אלמד לקבל אותן. ואיך כבר כתבו בכירי הכותבים כאן ו-וולבק (כן, שוב הוא, אני מתחיל לקרוא עכשיו את הכל מהתחלה, זה בטוח יועיל למצב הרוח שלי), החיים בזבל, יש רק רגעים בודדים של אושר. אז את הרגעים האלו אתפוס. ואולי הם יהיו אף בודדים יותר משל אלו אשר נוהגים לומר עליהם שהם חיים באמת, אבל זה בסדר מבחינתי, כי מבחינה נפשית, תמיד הסתפקתי במועט, מינימאליסט.
אני מהמר שזה יקרה באביב.
החורף, כמו בדרך כלל, יטיב עימי. רונאלדו יגיע לארץ במרץ [על תהליך החינוך שהעבירה אותי להורדת הכדורגל בסדר העדיפויות, ועל המחיר שדרשה ממני בגין הזכות ללכת לראות אותו, שהיה לא רק מונופוליסטי, אלא גם אכזרי (אני חושב שזו הפעם היחידה שנהגה בי באכזריות), אספר אולי בהזדמנות אחרת]. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום העבודה הראשון שלאחר חופשת הפסח, אעלה אליה בשעת ערב עם היין שהיא אוהבת. לאחר שאסיים את הכלים היא תקרא לי לשכב מתחת לשולחן המחשב ותניח את כפות רגליה על פניי. תחלוף שעה קלה, והיא תשאל אם בא לי סרט. אני אשיב שכן, עדיין לא ראיתי את החדש של פיליפ קלוד. זה יהיה בתחילת השבוע וכבר חודש אחרי שיצא לאקרנים. הקולנוע יהיה כמעט ריק ונוכל למצוא שורה לעצמנו, שם אשכב שוב מתחת לכפות רגליה, ואנשוף עליהן אוויר חם. בשלב מסוים, אולי אפילו ממש בתחילת הסרט, היא כמעט תשכח שיש שם מישהו למטה – אעשה זאת ביסודיות מונוטונית של מכשיר - ורק תהנה מהחמימות הנעימה שתתפשט שם. כשנצא, היא תאמר שאהבה, ושאני יכול לבחור יום השבוע בו אלך גם אני לראות, ושאני בטוח גם אהנה יותר ממנה. "את מכירה אותי", אשיב לה בחיוך של הכרת תודה.
להרגיש כך, זה קצת מוזר.
התמונה במראה, קשור אל הצלב ומדמם קלות מכמה חורים זעירים בחזה, באמת נראית לא נורמאלית. אבל, זה בכל זאת מרגיש נהדר. הטיפול היום היה קצת יקר, הוא יימשך 5 שעות: שעה וחצי שיחה, חצי שעה דמיון מודרך , ושלוש שעות קשירה אל הצלב. נראה לי שנשארה עוד בערך שעה וחצי של קשירה. היא הבטיחה שזה חד פעמי ושזה יעשה לי טוב. היא צדקה.
הפגישה שנייה
"אין לך בוט פטיש".
אני נוחת, לאחר שנדדתי אל רחש ההמון והכלים במסעדה הריקה למחצה. "מה?", תשובה טובה במקרה שלא הייתי שומע את השאלה, תשובה מטומטמת בנסיבות אחרות. היא מחייכת, "בפעם הקודמת לא הורדת את העיניים מכפות הרגליים שלי."
במצב רגיל, הייתי מנחית את ההרמה הזו כמו עבד שרמנטי אמיתי, אבל בהקשר החברתי של דנה זה נראה מסוכן מידי. למעשה, אם הייתי חושב שיש סיכוי שנגיע לנקודה הזו, לא הייתי יוצא איתה בחיים.
אסטרטגיית המגננה היא פשוטה – אני גבר זיין – פטיש לכפות רגליים הוא דבר נפוץ, יש מאות אתרים ברשת בהם הגברים מזיינים בדומיננטיות חייתית את הנקבות המזדיינות, ובמהלך הזיון גם מקבלים מהן פוטג'וב. מבחינתה, לא צריך להיות כל ביסוס לקשר, פרט אולי לעלייה קלה במתאם הסטטיסטי, בין הבהייה ברגליה, לבין הרצון שלי לכבס ביד את התחתונים שלה, כשלגופי חגורת צניעות, תחתוניי תחרה אדומים, באטפלאג ומצבטי פטמות.
"כן, יש לך אחלה כפות רגליים", אני מנסה לשמור על קלילות, להיראות נינוח. אני שקרן גרוע, הקול שלי רועד.
"אבל בכל זאת תבוא איתי ביום שישי לקנות מגפיים?"
"כן, בכיף, אני חושב שיש לי חוש לאסתטיקה." היא הסתכלה בעיניי, "אולי בגלל זה אתה כל כך עצוב".
הפגישה הרביעית
היא סטודנטית לפסיכולוגיה, לקראת סיום התואר, נפגשנו אצל חברים משותפים. היא הייתה חברה של אחותו של מכר רחוק, ריתקה אותי מהרגע הראשון. והכימיה קיימת בוודאות.
"אז מה בעצם עושים פסיכולוגים". אני שואל, מתוך התעניינות אמיתית בה, בכל הבחירות שלה (בימים האחרונים אני דולה ממנה כקבצן, עובדה אחר עובדה על חייה, משתדל לא להעמיס יותר מידי, להתאפק).
"כל מיני. היית פעם אצל פסיכולוג? אפשר לשחק אם את רוצה."
אני מרוקן בגמיעה אחת את שליש כוס היין האחרונה של הבקבוק השני. "אממ..אוקיי".
.....
"אני בזמן האחרון מתרחק מאנשים, אני בעיקר אוהב לקרוא"
"מה אתה קורא?"
"בעיקר ספרות רוסית".
"מעניין. מה אתה אוהב שם?"
אני מתרומם קלות ומסתכל אליה, מודאג. היא מהנהנת בהבנה, "תמשיך"... אני עובר אט אט מרעידות של התרגשות, למצב של נינוחות חמימה.
"...הם מלמדים אותי ענווה". ההפסקות בין השאלות לתשובות ארוכות, אני מדמיין לרגע איך היא מתרגמת את מילותיי לתמונות של נבכי נפשי.
"ומה עוד אתה לומד מהם?" קולה מרגיע, כמו פותח בגלים של חום את המטען הלא מובחן שבחזה.
"כמה אני ראוי לבוז, על רמת התפתחותי הנמוכה. וגם, באותו הקשר, על כך שכנראה הסכנה התממשה והגישה הניהליסטית שלי מתפתחת בדרך לשלילת המוסר.** אני עוד לא שם, אבל אני מרגיש שזה קורה לי עוד קצת בכל יום.
ובהיבט אחר, אני אוהב לקרוא גם את וולבק: ההיבט הפונקציונאלי שלי במערכת, שביסודותיה אני תומך ללא סייג, כמה אני עלוב, וראוי לבוז. בשבועיים האחרונים עבדתי בממוצע 14 שעות ביום. לממוצע לא הוכנסו סופי השבוע, בהם עבדתי בממוצע רק 6 שעות ביום. זה אומנם קשה, אבל פרט חשוב יותר, הוא שיש בזה גם מידה מסוימת של השפלה. ומצד שני, כך רציונאלי לנהוג, כבורג, והרי מה האלטרנטיבה – אנרכיה?"
שתיקה קצרה, היא רושמת משהו. קול העיפרון על הדף מעביר בי צמרמורת נעימה. "גיבבת הרבה", היא מסכמת, משחררת לשנייה את האווירה שנהייתה כבדה ," אבל, גם אמרת פעמיים שאתה ראוי לבוז, אתה חושב שאתה ראוי לבוז?" המשך המשפט נאמר ברצינות, כמעט בדרמטיות. שתיקה. היא שואלת בשנית, הפעם מנסה מנגינת קול אחרת, רכה. זה עובד.
"כן"
"אני ממש לא חושבת ככה".
לפני כשלוש וחצי שעות.
"אוננת השבוע בעבודה?" היא שואלת. אני מרותק לרצפה, ידיי ורגליי פרוסות לצדדים.
"ביום ראשון. מאז לא כבר ארבעה ימים. גם לא בבית", אני משיב בחשש.
"לא נורא, אני קצת כועסת עליך אבל זה יעבור לי. אתה חייב להשתדל להפסיק להתנהג כך, העונג שמושג מאוננות בשירותים של העבודה, מושג בתנאים עלובים, המלכלכים אותו ופוגמים בעוצמתו".
אני מהנהן.
"והרי לגבי ההשערה שזהו מעשה של מחאה, אתה טוען נחרצות שמדובר באופן מובהק בתועלת שהיא נלווית וחיצונית למעשה".
"אני יודע, סליחה, אני נגעל מעצמי". אני מרגיש חרא, ממש חרא.
"תירגע כלבלב טיפשון, תירגע.", היא מרימה את ראשה מהדף, מסתכלת עליי, זה מרגיע. "הרי אתה יודע שלעולם לא אבוז לך, אני חשה כלפיך חמלה רבה." היא מתרוממת מהכיסא הסמוך לשולחן העבודה שלה, חצאית שחורה, גופיה אפורה ללא חזייה ונעלי עקב שחורות.
"אני יודע. סליחה".
ואז היא עולה עליי, אני מתפתל ואף פולט זעקה חדה, חנוקה, העקבים חדים. למזלי, היא נתמכה בחבלים המשתלשלים מהתקרה, אחרת הייתה נופלת - אני באמת לא מצליח לשער עד כמה חיי היו אומללים בימים שאחרי. היא יורדת וסותמת לי את הפה עם גאג. "ששששש...".
כשהיא עולה חזרה, אני נושך את הגאג ולא צורח. "הכל בסדר גמור, אתה שטיח מושלם, אני מרגישה נהדר מעליך". היא מתהלכת קצת, בעדינות, הגוף מתרגל מעט.
"עכשיו עצום עיניים, ותדמיין מה שלימדתי אותך". היא אומרת לאחר מספר דקות של שוטטות.
הדקירות האלה הן פרחים קוצניים מיוחדים שהיא מגדלת, צבעם מזכיר לילך, היכולים לשמש גם כקישוט לעקבי נעליים. סגולתם מיוחדת, בדקירתם נוצר מעין ואקום המצליח לשאוב את כל הרע שהצטבר בגוף. הדקירות אומנם חסרות רחמים (אך יש בהן חמלה) אבל תחושת ההקלה שאחרי מגיעה במהרה. אני סובל בשמחה.
"תעשה הפסקה, תכתוב לי משהו." קולה חודר מבעד לרעש המים הזורמים. אני שונא את הלחץ הזה של משימות בחוסר וודאות. אני אוהב לשטוף כלים, זה פשוט, ואפשר לראות אם זה נקי או לא. אכן, אם להיות כן, גם בכתיבה אפשר לראות, אבל לכתוב זה מסובך. אולי אם אראה לה כמה אני מסכן, כמה קשה לי, היא תוותר. היא מוותרת לי לפעמים, ואז אני נגעל מעצמי. אבל עכשיו אני לא זוכר את תחושת הגועל הזו, כמו שלא זוכרים לפני מקדונלדס או דומינוס. "גבירתי, אני לא יכול. אני גם לא יודע, את לא חושבת שהוא ישעשע אותך יותר? הכתיבה שלו מדהימה". "לא בא לי מדהים. בא לי בוסר, משפטים מתאמצים, פסיקים נוירוטיים, וסוגריים". "כן גבירתי, אבל..." "שששש... תכתוב משהו קליל, כמו השיר אתמול, כשעיסית לי את הרגליים במונית, והנהג השמנמן התחיל לזמזמם עם השיר "Need You Now".
------
אילנה*. עוצמת הכוח הזה, של גיל 23. ילדה יפה ומבריקה, שמוקפת בעורכי דין בינוניים הבוהים בה בעיני פודל. הופעתה החיצונית קלאסית, מבליטה את יתרונותיה הטבעיים. פגשתי אותה לפני כשבועיים וחצי. לא, סליחה. לא "כשבועיים.." – שקרים כאלה אילנה שונאת. פגשתי אותה כמה דקות לאחר השעה שמונה ביום רביעי, התשעה עשר באוקטובר, 2010.
"איזה ריח חזק, קפה שחור? זה קצת מגעיל, לא? אני חייבת קפה בבוקר, אבל שותה נס בינוני-חלש," היא מחייכת. "זה יהיה לי טעים?" "לא נראה לי, שלך נשמע הרבה יותר טוב", אני מחייך מעט בחזרה, אבל כשעינינו נפגשות אני משפיל את המבט. "אתה בא לכאן כל יום בשעות האלו, לפני כולם". "כן, אני אוהב לעבוד בבוקר, זה זמן שקט להספיק, לפני שמתחיל הבלאגן", אני משיב בשקט, נרגש על שהבחינה בי בשלושת הימים הראשונים שלה. "אני באה בין שבע וארבעים לשמונה, תלוי באוטובוס, ממש גררתי את עצמי עכשיו למטבח". הקול שלה הופך רציני. "אז את מהמתעוררים בהדרגתיות?", הקול שלי, לעומת זאת, רועד מעט. אחרי שתשיב, אני אומר לעצמי, אחייך ואלך לחדר שלי. "כן, בבוקר אני לא מסוגלת לתפקד. נגיד אם בזמן שהיית מכין קפה לעצמך היית מכין לי גם ומביא למזכירות, זה היה אדיר". תחייך ותלך, זו רק בדיחה. "הייתי בכיף, אבל לא נראה לי שזה יישמע טוב, שאני מכין לך בכל בוקר קפה." "חחח טפשון, אני לא אספר, זה יהיה הסוד שלנו ואתה תעזור לי מאד. תצא הכי חמוד בעולם". "טוב". אז מחר תהיה פה בשבע שלושים וחמש. אני אשלח לך הודעה חמש דקות לפני שאגיע. כפית קפה מלאה, כפית סוכר שטוחה, עד לכאן מים, עד לכאן חלב", היא מסמנת את על הכוס באצבעותיה את המיקום של כל רכיב, נוקשת פעמיים, זה מהפנט.
מה עכשיו? עכשיו לשירותים, לאונן. הגירוי חזק גם כשהזין רפוי. אני מדמיין אותה נכנסת אליי בלילה לחדר, אוחזת בידי ומשכיבה על הרצפה. היא מחכה לשיחה חשובה עבור אייל, ולא רוצה לצאת לשירותים שנמצאים חצי קומה למטה, היא מסבירה לי בדאגה. אני מהנהן בהבנה, פותח פה משתהה ומתכונן. היא מפשילה את חצאיתה כלפי מעלה ואת הגרביונים עד הברכיים, ומתכופפת להצמיד את איברה לפי, שסיים להשתהות ועתה רק מתכונן. זו לא הפעם הראשונה של כל אחד מאתנו, אני יודע שיש לי עוד שנייה להתרכז בריח היום של ערוותה, לפני שישתחרר הזרם. היא יודעת לווסת אותו, הניקיון חשוב באותה מידה כמו ההשפלה. אני בולע הכל, כמו מכשיר אמיתי. היא מתעכבת לפני שתתרומם, מסתכלת אליי ומחייכת חיוך דק, טיפות אחרונות מטפטפות. בעמדה הזו אני כבר לא מסיט את המבט. אני יודע שהיא מרוצה, מהביצוע ומהכניעות. היא יודעת שלעולם לא אבקש דבר, שברור לי שקיבלתי כבר יותר מידי. גמרתי כשחייכה.
זה לוקח שניה, עד שהשפעת הזרע על מוחי מתפוגגת. אני מתחיל להבין את ההשלכות של שיחת הבוקר. התחושה מטרידה, אך ככל שהשעות עוברות הזרעים המתחילים להצטבר מחדש בתוכי, מסלקים לאט את כל אותן טרדות שמקורן בעצם, בתרבות ובשקר. בלילה זו כבר רק התרגשות. אני עוצם עיניים ומנסה להירדם, אך הקווים שסימנה על הכוס מתערפלים על רקע המסך השחור, קצת כמו אז, עם העקומות במיקרו א'. אז כמו במיקרו א', אני לוקח סטילנוקס. נכנס למשרד בשבע שלושים ושתיים, מברך את המנקות בבוקר טוב. בשבע שלושים וחמש נכנסת ההודעה, "עוד חמש דקות אני מגיעה". בשבע ארבעים בדיוק אני מגיש לה את הקפה למזכירות, היא בדיוק מתארגנת, מדליקה את המחשב, ומרפרפת בעיניים עייפות על הפקסים מאתמול בערב. "תשאיר את זה כאן, תודה". עוד לא הספקתי להגיע והטלפון בחדר מצלצל, אני ממהר לענות. "א', זה ממש לא מה שביקשתי אתמול, הוא חלש מידי". "אההה..." "אל תעשה חצי עבודה, שמעתי שאתה בחור יסודי". "את רוצה יותר חזק?" "כמו שהראיתי לך אתמול. אבל זריז, אני ממש צריכה את זה". מספר דקות לאחר מכן, אני מגיע אליה עם הקפה השני, ומניח אותו על שולחנה, היא עסוקה בנייד, ומחייכת בקוצר רוח. לאחר שלגמה מהקפה, היא קמה והלכה לכיוון המטבחון. "אתה יכול לשתות אותו אם אתה רוצה. אם לא, אז תחזיר למטבח. תודה בכל אופן". היא מחייכת שוב, אך לראשונה אני פוגש גם בהבעתה המאוכזבת.
במשך הימים שלאחר מכן, דיברנו רק כשהיה הכרחי. כשהייתי צריך משהו, ביקשתי מהמזכירות האחרות בצוות, או שעשיתי זאת בעצמי. עד שחמישה ימי עסקים לאחר מכן (וסופ"ש מדכא במיוחד), בעשרה לתשע בערב, היא התקשרה. "אם אתה רוצה הזדמנות שנייה, תהיה במטבחון עוד דקה". נפגשנו שם. "שים לב טוב, אבל תתרכז!", היא צחקקה. גם אני. היא התחילה להכין את הקפה. כשסיימה, ניגשה אליי, מבטה נעל את שלי, "תטעם", היא קרבה את הספל אל שפתיי. "ככה אני אוהבת". לאחר מכן, הושיטה לי אותו והתרחקה. "מחר בשבע שלושים וחמש, הזדמנות אחרונה". לאחר ששטפתי היטב את התרמוס שקיבלנו כשי לפסח מאחד הלקוחות, העברתי אליו את הקפה ומיהרתי הביתה. זה לקח שלוש שעות, בקבוק מים להסרת הטעם בין הניסיונות ובינם לבין עצמם, וכדור ריטלין כדי להגיע לתוצאה הרצויה. גם הלילה, סטילנוקס. בשבע חמישים, הגיעה ההודעה, "עוד חמש דקות אני מגיעה". הידיים רועדות, הדופק על מאה שמונים, אולי יותר. למרות הכל, אני מבצע, זה נראה לי בסדר. אני רואה אותה נכנסת, הולך אחריה אל מאחורי הדלפק ומניח את הכוס על שולחנה. היא מתארגנת ואני מתענה, היא מסתכלת עליי במבט שואל. "בבקשה, תטעמי", אני לוחש, שבור. חיוך דק עולה על שפתיה (אותו חיוך מהפנטזיה), ראשה נע לצדדים, כאומרת מה אעשה איתך. טועמת. "זה מצוין, תודה".
*חבל שלא יכולתי להשתמש בשמה, הוא מיוחד מידי. אין דבר, עדיף שיהיה זה שמה על פני שאוכל להשתמש בו. היו מספר עריכות לקטע, דברים קטנים אומנם, אך בכל זאת, עם הקוראות הסליחה.
נהג האוטובוס המזוין עוצר חמישה עשר מטרים מהתחנה (יצוין, שמקום עצירתו הנוכחי הוא תחנה המיועדת לקווים אחרים, וכן שבינו לבין התחנה התיאורטית שלו - מיקומינו הנוכחי, יש עוד תחנה). לא, יא סמרטוטה, אל תלכי אליו. Together we stand, divided we fall. יופי תלך אחריה חתיכת מפגר, יתייחסו אליכם איך שתתייחסו לעצמכם חבורת מובסים אומללים.
אני הולך אחריהם, אני רוצה להגיע לעבודה.
יפו. בוקר גשום (לא הכל אבוד). אחרי שלושה אוטובוסים מפוצצים שחלפו על פני ועל פניהם, עוצר הרביעי. צפוף, אבל לא מסריח כמו באוגוסט. חמים. עיניי פוגשות בטייץ השחור של הראשונה. בכל אוטובוס יש בממוצע (מדד בעייתי) ארבע – חמש כאלו. סוודר אפור שמונח לה בצורה נכונה על הגוף, בעיקר על השדיים. בתנועות מדודות של כפחות משניה, אני מקבל את כל המידע שנחוץ לי. קצת מבאס שהיא עם הנעליים השטוחות האלה, הייתי רוצה שתייחל לעיסוי כפות רגליה בשובה.
מתקדם עוד קצת במעלה האוטובוס. מקלל בלב עוד סוציומט אדיש שכולם על הזין שלו, קורא עיתון. תנוחתו הנינוחה כופה התחככות ואף דחיפה קלה במעבר.
יום המזל שלי. אני מוצא מקום מול חיילת פריחה יפהפייה. מאופרת, ציפורניים מוקפדות. שיחה קצרה בטלפון, היא מודיעה שתאחר בעשרים דקות. זה בטח היה הממונה עליה, איזה רס"ל שהיא משפיטה. היא בטח הודיעה לו שתאחר בכדי שיספיק לשפוך את כוס הקפה שהוא מכין לה באופן קבוע בשמונה ושלושים, לשטוף ולייבש (היא שותה רק בכוס הזו) ולהכין לה חדשה. היא יורדת ואני אחריה, לא רוצה לעכב אותה, בשביל שלא ייענש שלא בצדק, על שגם הקפה השני התקרר.
צחות הבוקר החורפי בדרך מתחנת האוטובוס למשרד היא שיא קצרצר ביום. פניו הזעופות של השומר הקפוא מזכירות לי שגם במקומות אחרים לא הכל ורוד.
עורך הדין של הצד השני, הקבלן, מרים את הקול. הם לא מוכנים שהסעיף הזה ייכנס כעילה לחילוט הערבות ומבחינתם לא תהיה עסקה. איתי, השותף האחראי עליי, ממלמל משהו, גם בגלל שהוא יודע שהם צודקים אבל גם בגלל שלא כל כך אכפת לו, פערי הכוחות הם לטובתנו. הפשטנו אותם, ועכשיו אנחנו רוצים גם לזיין אותם בתחת (ושייהנו מזה? לנו זה לא מוסיף או גורע). הפתעה, מוסכם שהסעיף יימחק. אי אפשר שלא לחייך למראה הזה שלהם, עירומים וגאים.
אני מבקש מרותם שתערוך חיפוש בנושא השיקולים במתן צו מניעה במכרז להקמת תשתיות*, היא תישאר עד מאוחר. הייתי רוצה לחזור איתה הביתה. היא תבקש ממני לערוך חיפוש של כל הזיעה שהצטברה בין האצבעות בכפות רגליה.
כעולה ממספר פרופילים, יש מלכות החפצות בכך שהעבד יהיה כספומט. כחובב גדול של התיאוריה הפונקציונאלית של העבד מחד, וככלכלן מאידך, אני מחזיק בדעה שלמרבית החפצים קיים יתרון גדול עלינו, בעיקר משום שרובם תוכננו לבצע אך ורק פעולה זו (מסאג'ר, ויברטור, שולחן, כסא, מאוורר, מדיח כלים, מכונת כביסה וכד'). יחד עם זאת, לעיתים נדרשת עבודת יד, ואף תשומת לב אנושית לפעולות הנ"ל, המצדיקות שימוש בעבד על פני החפץ (וכמובן שחשוב לציין שעבד טוב יכול להיות גם וגם וגם...).
בנוגע למכשיר הכספומט, אני חייב להודות שנראה לי ממש לא יעיל ומסורבל שעבד יבצע את כל הפונקציות המפורטות להלן (מתוך ויקיפדיה) במקום המכשיר הנדון:
תפעול
הלקוח המעוניין לבצע פעולה בכספומט מזדהה באמצעות הכנסת כרטיס מגנטי או כרטיס חכם לכספומט (פעמים רבות משמש הכרטיס גם ככרטיס אשראי). על הכרטיס נמצא מידע בסיסי אודות בעל הכרטיס. המספר הסודי בוודאי שאינו נמצא על הכרטיס. כל כרטיסי חברת ויזה מתחילים בספרה 4, וכרטיסי חברת מאסטרקארד מתחילים בספרה 5. כמות המידע שאפשר לאחסן על הפס המגנטי אינה גדולה, ולכן בנקים החלו לאמץ "כרטיס חכם" שבו משולב שבב אלקטרוני המאפשר אחסון מידע רב.
לאחר הכנסת הכרטיס לכספומט, הלקוח מקליד מספר זיהוי אישי סודי בן ארבע ספרות או יותר. מספר זיהוי זה נבדק, באמצעות אלגוריתם מתאים מול המידע הרשום בכרטיס, וכאשר הוא נמצא מתאים, הלקוח יכול לבצע פעולות עסקיות. כאשר הלקוח שוגה בהקלדת הקוד הסודי מספר פעמים ברצף (לרוב 3 פעמים באותו הכרטיס) חלק מהכספומטים "יבלעו" את הכרטיס מחשש שזהו כרטיס גנוב.
לחלק מהפעולות, כגון הפקדת המחאה, די ביכולת המקומית של המכונה. לרוב המכריע של הפעולות האחרות, ובפרט משיכת מזומנים מבנק אחר, נדרשת תקשורת של הכספומט עם מאגר מידע מרוחק. לשם כך מחוברים הכספומטים לרשת תקשורת, המאפשרת לקבל מידע זה. כאשר לקוח מבצע משיכה מבנק מסוים, בנק זה מעדכן באופן אלקטרוני את הבנק שאליו שייך הלקוח בפעולה שנעשתה.
לאחר שהפעולה העסקית שהלקוח רצה לבצע הושלמה, מודפס תדפיס של הפעולה העסקית, שבדרך כלל מורכב מתיאור הפעולה, מועד ביצועה, ומיקום המכשיר. לעתים כולל התדפיס גם את היתרה בחשבון של בעל הכרטיס.
בהפקדת מזומנים ניתן פירוט של סוגי השטרות שהתקבלו, סכומם והסיכום הכולל של ההפקדה.
חורף 2009, יושב על הבר עם זונה מקרואטיה בבורדל יוקרתי יחסית בברצלונה. אני מנסה להסביר למה שליטה נשית. ההסבר, כמו תמיד במבוא, הוא שטחי (האם אני מאמין בו? כן ולא, הוא טוב באותה מידה כמו שאר התיאוריות): אתן בין כה וכה מסובבות אותנו על האצבע הקטנה, כל מה שגברים עושים בעולם הזה, הם עושים בשביל נשים, הבי.די.אס.אמ הוא מערכת הסמלים הגראפית של זה. אם כבר עבד נרצע לגחמותייך, אם כבר שטיח לרגלייך, אז כבר.
"זה בגלל פולינה, הכל בגלל פולינה! ייתכן שגם שום
התפרחחות לא היתה בלעדיה. מי יודע, אולי עוללתי הכל
מתוך ייאוש (כל כמה שזה טיפשי, בעצם, לחשוב ככה).
ואני לא מבין, לא מבין מה יפה בה בכלל! אמנם היא יפה
בעצם, יפה, נדמה לי שדווקא יפה. ועובדה שהיא מוציאה
מדעתם גם אחרים. גבוהה, תמירה. רק דקה יותר מידי.
דומה שאפשר לקשור אותה כולה בצרור, או לקפל
לשניים. טביעת כף הרגל שלה צרה וארוכה: זה עינוי.
בפירוש עינוי. לשערה גוון אדמוני. העיניים חתוליות
ממש – אבל כמה גאה ויהיר המבט שנשלח מהן! לפני
כארבעה חודשים – אני רק התחלתי לעבוד אצל הגנרל –
הייתה שקועה ערב אחד, באולם, בשיחה ארוכה
ונסערת עם דה-גרייה. ונתנה בו מין מבט שכזה... עד
שאחר-כך, כשפרשתי לחדרי לישון, הבנתי פתאום שהיא
סטרה לו על לחיו, רק כרגע סטרה לו, ואז עמדה מולו
והביטה עליו... וכך, בערב זה עצמו התאהבתי בה."
המהמר, דוסטוייבסקי.
היא השתכנעה רק קצת, אומנם לא הסכימה שאשתפשף על כפות רגליה כמו כלב ואגמור עליהן, אבל הצמידה אותי בכוח למיטה, וזיינה אותי באגרסיביות. היא שלטה וזיינה, ואני גמרתי, אחרי המון זמן, קצת כמו גבר נורמאלי.
אני מבין מעט מאד בפסיכולוגיה, אבל כחלק מהשאיפה לידע כללי בסיסי יצא לי לעיין בכמה ספרים מקצועיים מהז'אנר, ובעיקר בפשר החלומות של פרויד, ובקסמן של אגדות של ברונו בטלהיים. התחושה הכללית שהתקבלה אצלי, ויכול מאד להיות שזה כתוצאה מנושאי המחקר המסוימים בספרים הנ"ל, היא שמדובר בתחום שמזכיר ביקורת אומנות. המון השלכות, מטאפורות וסמליות של דימויים ופעולות שונות ומשונות.
כאמור, אמן ו/או פסיכולוג גדול אני לא, אבל מחשבה אחת, אומנם שטחית, בכל זאת עלתה אצלי הבוקר. בעודי עובד על מיני שטויות מהגהנום, הרמתי ראשי אל על בתקווה למצוא ישועה (אני עושה את זה רבות לאחרונה, אולי אינני אתאיסט?). כמובן שחלל החדר השיב פני ריקם, אך במהלך הבהייה נתקלתי בסדרה של ארונות שנפתחו ולא נסגרו במסגרת השקידה על ארוחת הבוקר (לא להתלהב, לחם קל עם קוטג', קצת ירקות, לקינוח פרוסה עם דבש, מים וקפה שחור).
ככלל, אני לא סוגר ארונות. בהקשר לפתיח, בהחלט יכול להיות שזה בגלל שאני בלאגניסט, אבל מה אם מדובר במשהו עמוק, לא הרבה, יותר?
אולי משהו בי רוצה לצאת, אולי התחפושת שלי קצת מכבידה עלי, נניח בשיחה עם חבר טוב, כשאני מספר לו שהשרירים שלי תפוסים מהפעילות המינית הסוערת של אתמול (עד כאן, יש שיסכימו כי מדובר באמת), אך בהרחבה לפרטים אני מחליף את הסיטואציה מזה שהגבירה רחבה עלי כשבידי סמרטוט ואני מנקה את סלונה תחת משקלה ומבטה המפקח, בזה שזיינתי אותה בעמידה?
