אני מבין מעט מאד בפסיכולוגיה, אבל כחלק מהשאיפה לידע כללי בסיסי יצא לי לעיין בכמה ספרים מקצועיים מהז'אנר, ובעיקר בפשר החלומות של פרויד, ובקסמן של אגדות של ברונו בטלהיים. התחושה הכללית שהתקבלה אצלי, ויכול מאד להיות שזה כתוצאה מנושאי המחקר המסוימים בספרים הנ"ל, היא שמדובר בתחום שמזכיר ביקורת אומנות. המון השלכות, מטאפורות וסמליות של דימויים ופעולות שונות ומשונות.
כאמור, אמן ו/או פסיכולוג גדול אני לא, אבל מחשבה אחת, אומנם שטחית, בכל זאת עלתה אצלי הבוקר. בעודי עובד על מיני שטויות מהגהנום, הרמתי ראשי אל על בתקווה למצוא ישועה (אני עושה את זה רבות לאחרונה, אולי אינני אתאיסט?). כמובן שחלל החדר השיב פני ריקם, אך במהלך הבהייה נתקלתי בסדרה של ארונות שנפתחו ולא נסגרו במסגרת השקידה על ארוחת הבוקר (לא להתלהב, לחם קל עם קוטג', קצת ירקות, לקינוח פרוסה עם דבש, מים וקפה שחור).
ככלל, אני לא סוגר ארונות. בהקשר לפתיח, בהחלט יכול להיות שזה בגלל שאני בלאגניסט, אבל מה אם מדובר במשהו עמוק, לא הרבה, יותר?
אולי משהו בי רוצה לצאת, אולי התחפושת שלי קצת מכבידה עלי, נניח בשיחה עם חבר טוב, כשאני מספר לו שהשרירים שלי תפוסים מהפעילות המינית הסוערת של אתמול (עד כאן, יש שיסכימו כי מדובר באמת), אך בהרחבה לפרטים אני מחליף את הסיטואציה מזה שהגבירה רחבה עלי כשבידי סמרטוט ואני מנקה את סלונה תחת משקלה ומבטה המפקח, בזה שזיינתי אותה בעמידה?
לפני 13 שנים. 5 במרץ 2011 בשעה 9:07