"תעשה הפסקה, תכתוב לי משהו." קולה חודר מבעד לרעש המים הזורמים. אני שונא את הלחץ הזה של משימות בחוסר וודאות. אני אוהב לשטוף כלים, זה פשוט, ואפשר לראות אם זה נקי או לא. אכן, אם להיות כן, גם בכתיבה אפשר לראות, אבל לכתוב זה מסובך. אולי אם אראה לה כמה אני מסכן, כמה קשה לי, היא תוותר. היא מוותרת לי לפעמים, ואז אני נגעל מעצמי. אבל עכשיו אני לא זוכר את תחושת הגועל הזו, כמו שלא זוכרים לפני מקדונלדס או דומינוס. "גבירתי, אני לא יכול. אני גם לא יודע, את לא חושבת שהוא ישעשע אותך יותר? הכתיבה שלו מדהימה". "לא בא לי מדהים. בא לי בוסר, משפטים מתאמצים, פסיקים נוירוטיים, וסוגריים". "כן גבירתי, אבל..." "שששש... תכתוב משהו קליל, כמו השיר אתמול, כשעיסית לי את הרגליים במונית, והנהג השמנמן התחיל לזמזמם עם השיר "Need You Now".
------
אילנה*. עוצמת הכוח הזה, של גיל 23. ילדה יפה ומבריקה, שמוקפת בעורכי דין בינוניים הבוהים בה בעיני פודל. הופעתה החיצונית קלאסית, מבליטה את יתרונותיה הטבעיים. פגשתי אותה לפני כשבועיים וחצי. לא, סליחה. לא "כשבועיים.." – שקרים כאלה אילנה שונאת. פגשתי אותה כמה דקות לאחר השעה שמונה ביום רביעי, התשעה עשר באוקטובר, 2010.
"איזה ריח חזק, קפה שחור? זה קצת מגעיל, לא? אני חייבת קפה בבוקר, אבל שותה נס בינוני-חלש," היא מחייכת. "זה יהיה לי טעים?" "לא נראה לי, שלך נשמע הרבה יותר טוב", אני מחייך מעט בחזרה, אבל כשעינינו נפגשות אני משפיל את המבט. "אתה בא לכאן כל יום בשעות האלו, לפני כולם". "כן, אני אוהב לעבוד בבוקר, זה זמן שקט להספיק, לפני שמתחיל הבלאגן", אני משיב בשקט, נרגש על שהבחינה בי בשלושת הימים הראשונים שלה. "אני באה בין שבע וארבעים לשמונה, תלוי באוטובוס, ממש גררתי את עצמי עכשיו למטבח". הקול שלה הופך רציני. "אז את מהמתעוררים בהדרגתיות?", הקול שלי, לעומת זאת, רועד מעט. אחרי שתשיב, אני אומר לעצמי, אחייך ואלך לחדר שלי. "כן, בבוקר אני לא מסוגלת לתפקד. נגיד אם בזמן שהיית מכין קפה לעצמך היית מכין לי גם ומביא למזכירות, זה היה אדיר". תחייך ותלך, זו רק בדיחה. "הייתי בכיף, אבל לא נראה לי שזה יישמע טוב, שאני מכין לך בכל בוקר קפה." "חחח טפשון, אני לא אספר, זה יהיה הסוד שלנו ואתה תעזור לי מאד. תצא הכי חמוד בעולם". "טוב". אז מחר תהיה פה בשבע שלושים וחמש. אני אשלח לך הודעה חמש דקות לפני שאגיע. כפית קפה מלאה, כפית סוכר שטוחה, עד לכאן מים, עד לכאן חלב", היא מסמנת את על הכוס באצבעותיה את המיקום של כל רכיב, נוקשת פעמיים, זה מהפנט.
מה עכשיו? עכשיו לשירותים, לאונן. הגירוי חזק גם כשהזין רפוי. אני מדמיין אותה נכנסת אליי בלילה לחדר, אוחזת בידי ומשכיבה על הרצפה. היא מחכה לשיחה חשובה עבור אייל, ולא רוצה לצאת לשירותים שנמצאים חצי קומה למטה, היא מסבירה לי בדאגה. אני מהנהן בהבנה, פותח פה משתהה ומתכונן. היא מפשילה את חצאיתה כלפי מעלה ואת הגרביונים עד הברכיים, ומתכופפת להצמיד את איברה לפי, שסיים להשתהות ועתה רק מתכונן. זו לא הפעם הראשונה של כל אחד מאתנו, אני יודע שיש לי עוד שנייה להתרכז בריח היום של ערוותה, לפני שישתחרר הזרם. היא יודעת לווסת אותו, הניקיון חשוב באותה מידה כמו ההשפלה. אני בולע הכל, כמו מכשיר אמיתי. היא מתעכבת לפני שתתרומם, מסתכלת אליי ומחייכת חיוך דק, טיפות אחרונות מטפטפות. בעמדה הזו אני כבר לא מסיט את המבט. אני יודע שהיא מרוצה, מהביצוע ומהכניעות. היא יודעת שלעולם לא אבקש דבר, שברור לי שקיבלתי כבר יותר מידי. גמרתי כשחייכה.
זה לוקח שניה, עד שהשפעת הזרע על מוחי מתפוגגת. אני מתחיל להבין את ההשלכות של שיחת הבוקר. התחושה מטרידה, אך ככל שהשעות עוברות הזרעים המתחילים להצטבר מחדש בתוכי, מסלקים לאט את כל אותן טרדות שמקורן בעצם, בתרבות ובשקר. בלילה זו כבר רק התרגשות. אני עוצם עיניים ומנסה להירדם, אך הקווים שסימנה על הכוס מתערפלים על רקע המסך השחור, קצת כמו אז, עם העקומות במיקרו א'. אז כמו במיקרו א', אני לוקח סטילנוקס. נכנס למשרד בשבע שלושים ושתיים, מברך את המנקות בבוקר טוב. בשבע שלושים וחמש נכנסת ההודעה, "עוד חמש דקות אני מגיעה". בשבע ארבעים בדיוק אני מגיש לה את הקפה למזכירות, היא בדיוק מתארגנת, מדליקה את המחשב, ומרפרפת בעיניים עייפות על הפקסים מאתמול בערב. "תשאיר את זה כאן, תודה". עוד לא הספקתי להגיע והטלפון בחדר מצלצל, אני ממהר לענות. "א', זה ממש לא מה שביקשתי אתמול, הוא חלש מידי". "אההה..." "אל תעשה חצי עבודה, שמעתי שאתה בחור יסודי". "את רוצה יותר חזק?" "כמו שהראיתי לך אתמול. אבל זריז, אני ממש צריכה את זה". מספר דקות לאחר מכן, אני מגיע אליה עם הקפה השני, ומניח אותו על שולחנה, היא עסוקה בנייד, ומחייכת בקוצר רוח. לאחר שלגמה מהקפה, היא קמה והלכה לכיוון המטבחון. "אתה יכול לשתות אותו אם אתה רוצה. אם לא, אז תחזיר למטבח. תודה בכל אופן". היא מחייכת שוב, אך לראשונה אני פוגש גם בהבעתה המאוכזבת.
במשך הימים שלאחר מכן, דיברנו רק כשהיה הכרחי. כשהייתי צריך משהו, ביקשתי מהמזכירות האחרות בצוות, או שעשיתי זאת בעצמי. עד שחמישה ימי עסקים לאחר מכן (וסופ"ש מדכא במיוחד), בעשרה לתשע בערב, היא התקשרה. "אם אתה רוצה הזדמנות שנייה, תהיה במטבחון עוד דקה". נפגשנו שם. "שים לב טוב, אבל תתרכז!", היא צחקקה. גם אני. היא התחילה להכין את הקפה. כשסיימה, ניגשה אליי, מבטה נעל את שלי, "תטעם", היא קרבה את הספל אל שפתיי. "ככה אני אוהבת". לאחר מכן, הושיטה לי אותו והתרחקה. "מחר בשבע שלושים וחמש, הזדמנות אחרונה". לאחר ששטפתי היטב את התרמוס שקיבלנו כשי לפסח מאחד הלקוחות, העברתי אליו את הקפה ומיהרתי הביתה. זה לקח שלוש שעות, בקבוק מים להסרת הטעם בין הניסיונות ובינם לבין עצמם, וכדור ריטלין כדי להגיע לתוצאה הרצויה. גם הלילה, סטילנוקס. בשבע חמישים, הגיעה ההודעה, "עוד חמש דקות אני מגיעה". הידיים רועדות, הדופק על מאה שמונים, אולי יותר. למרות הכל, אני מבצע, זה נראה לי בסדר. אני רואה אותה נכנסת, הולך אחריה אל מאחורי הדלפק ומניח את הכוס על שולחנה. היא מתארגנת ואני מתענה, היא מסתכלת עליי במבט שואל. "בבקשה, תטעמי", אני לוחש, שבור. חיוך דק עולה על שפתיה (אותו חיוך מהפנטזיה), ראשה נע לצדדים, כאומרת מה אעשה איתך. טועמת. "זה מצוין, תודה".
*חבל שלא יכולתי להשתמש בשמה, הוא מיוחד מידי. אין דבר, עדיף שיהיה זה שמה על פני שאוכל להשתמש בו. היו מספר עריכות לקטע, דברים קטנים אומנם, אך בכל זאת, עם הקוראות הסליחה.