תלוי על הצלב

להרגיש כך, זה קצת מוזר.
התמונה במראה, קשור אל הצלב ומדמם קלות מכמה חורים זעירים בחזה, באמת נראית לא נורמאלית. אבל, זה בכל זאת מרגיש נהדר. הטיפול היום היה קצת יקר, הוא יימשך 5 שעות: שעה וחצי שיחה, חצי שעה דמיון מודרך , ושלוש שעות קשירה אל הצלב. נראה לי שנשארה עוד בערך שעה וחצי של קשירה. היא הבטיחה שזה חד פעמי ושזה יעשה לי טוב. היא צדקה.

הפגישה שנייה

"אין לך בוט פטיש".
אני נוחת, לאחר שנדדתי אל רחש ההמון והכלים במסעדה הריקה למחצה. "מה?", תשובה טובה במקרה שלא הייתי שומע את השאלה, תשובה מטומטמת בנסיבות אחרות. היא מחייכת, "בפעם הקודמת לא הורדת את העיניים מכפות הרגליים שלי."
במצב רגיל, הייתי מנחית את ההרמה הזו כמו עבד שרמנטי אמיתי, אבל בהקשר החברתי של דנה זה נראה מסוכן מידי. למעשה, אם הייתי חושב שיש סיכוי שנגיע לנקודה הזו, לא הייתי יוצא איתה בחיים.
אסטרטגיית המגננה היא פשוטה – אני גבר זיין – פטיש לכפות רגליים הוא דבר נפוץ, יש מאות אתרים ברשת בהם הגברים מזיינים בדומיננטיות חייתית את הנקבות המזדיינות, ובמהלך הזיון גם מקבלים מהן פוטג'וב. מבחינתה, לא צריך להיות כל ביסוס לקשר, פרט אולי לעלייה קלה במתאם הסטטיסטי, בין הבהייה ברגליה, לבין הרצון שלי לכבס ביד את התחתונים שלה, כשלגופי חגורת צניעות, תחתוניי תחרה אדומים, באטפלאג ומצבטי פטמות.
"כן, יש לך אחלה כפות רגליים", אני מנסה לשמור על קלילות, להיראות נינוח. אני שקרן גרוע, הקול שלי רועד.
"אבל בכל זאת תבוא איתי ביום שישי לקנות מגפיים?"
"כן, בכיף, אני חושב שיש לי חוש לאסתטיקה." היא הסתכלה בעיניי, "אולי בגלל זה אתה כל כך עצוב".

הפגישה הרביעית

היא סטודנטית לפסיכולוגיה, לקראת סיום התואר, נפגשנו אצל חברים משותפים. היא הייתה חברה של אחותו של מכר רחוק, ריתקה אותי מהרגע הראשון. והכימיה קיימת בוודאות.
"אז מה בעצם עושים פסיכולוגים". אני שואל, מתוך התעניינות אמיתית בה, בכל הבחירות שלה (בימים האחרונים אני דולה ממנה כקבצן, עובדה אחר עובדה על חייה, משתדל לא להעמיס יותר מידי, להתאפק).
"כל מיני. היית פעם אצל פסיכולוג? אפשר לשחק אם את רוצה."
אני מרוקן בגמיעה אחת את שליש כוס היין האחרונה של הבקבוק השני. "אממ..אוקיי".
.....
"אני בזמן האחרון מתרחק מאנשים, אני בעיקר אוהב לקרוא"
"מה אתה קורא?"
"בעיקר ספרות רוסית".
"מעניין. מה אתה אוהב שם?"
אני מתרומם קלות ומסתכל אליה, מודאג. היא מהנהנת בהבנה, "תמשיך"... אני עובר אט אט מרעידות של התרגשות, למצב של נינוחות חמימה.
"...הם מלמדים אותי ענווה". ההפסקות בין השאלות לתשובות ארוכות, אני מדמיין לרגע איך היא מתרגמת את מילותיי לתמונות של נבכי נפשי.
"ומה עוד אתה לומד מהם?" קולה מרגיע, כמו פותח בגלים של חום את המטען הלא מובחן שבחזה.
"כמה אני ראוי לבוז, על רמת התפתחותי הנמוכה. וגם, באותו הקשר, על כך שכנראה הסכנה התממשה והגישה הניהליסטית שלי מתפתחת בדרך לשלילת המוסר.** אני עוד לא שם, אבל אני מרגיש שזה קורה לי עוד קצת בכל יום.
ובהיבט אחר, אני אוהב לקרוא גם את וולבק: ההיבט הפונקציונאלי שלי במערכת, שביסודותיה אני תומך ללא סייג, כמה אני עלוב, וראוי לבוז. בשבועיים האחרונים עבדתי בממוצע 14 שעות ביום. לממוצע לא הוכנסו סופי השבוע, בהם עבדתי בממוצע רק 6 שעות ביום. זה אומנם קשה, אבל פרט חשוב יותר, הוא שיש בזה גם מידה מסוימת של השפלה. ומצד שני, כך רציונאלי לנהוג, כבורג, והרי מה האלטרנטיבה – אנרכיה?"
שתיקה קצרה, היא רושמת משהו. קול העיפרון על הדף מעביר בי צמרמורת נעימה. "גיבבת הרבה", היא מסכמת, משחררת לשנייה את האווירה שנהייתה כבדה ," אבל, גם אמרת פעמיים שאתה ראוי לבוז, אתה חושב שאתה ראוי לבוז?" המשך המשפט נאמר ברצינות, כמעט בדרמטיות. שתיקה. היא שואלת בשנית, הפעם מנסה מנגינת קול אחרת, רכה. זה עובד.
"כן"
"אני ממש לא חושבת ככה".

לפני כשלוש וחצי שעות.

"אוננת השבוע בעבודה?" היא שואלת. אני מרותק לרצפה, ידיי ורגליי פרוסות לצדדים.
"ביום ראשון. מאז לא כבר ארבעה ימים. גם לא בבית", אני משיב בחשש.
"לא נורא, אני קצת כועסת עליך אבל זה יעבור לי. אתה חייב להשתדל להפסיק להתנהג כך, העונג שמושג מאוננות בשירותים של העבודה, מושג בתנאים עלובים, המלכלכים אותו ופוגמים בעוצמתו".
אני מהנהן.
"והרי לגבי ההשערה שזהו מעשה של מחאה, אתה טוען נחרצות שמדובר באופן מובהק בתועלת שהיא נלווית וחיצונית למעשה".
"אני יודע, סליחה, אני נגעל מעצמי". אני מרגיש חרא, ממש חרא.
"תירגע כלבלב טיפשון, תירגע.", היא מרימה את ראשה מהדף, מסתכלת עליי, זה מרגיע. "הרי אתה יודע שלעולם לא אבוז לך, אני חשה כלפיך חמלה רבה." היא מתרוממת מהכיסא הסמוך לשולחן העבודה שלה, חצאית שחורה, גופיה אפורה ללא חזייה ונעלי עקב שחורות.
"אני יודע. סליחה".
ואז היא עולה עליי, אני מתפתל ואף פולט זעקה חדה, חנוקה, העקבים חדים. למזלי, היא נתמכה בחבלים המשתלשלים מהתקרה, אחרת הייתה נופלת - אני באמת לא מצליח לשער עד כמה חיי היו אומללים בימים שאחרי. היא יורדת וסותמת לי את הפה עם גאג. "ששששש...".
כשהיא עולה חזרה, אני נושך את הגאג ולא צורח. "הכל בסדר גמור, אתה שטיח מושלם, אני מרגישה נהדר מעליך". היא מתהלכת קצת, בעדינות, הגוף מתרגל מעט.
"עכשיו עצום עיניים, ותדמיין מה שלימדתי אותך". היא אומרת לאחר מספר דקות של שוטטות.
הדקירות האלה הן פרחים קוצניים מיוחדים שהיא מגדלת, צבעם מזכיר לילך, היכולים לשמש גם כקישוט לעקבי נעליים. סגולתם מיוחדת, בדקירתם נוצר מעין ואקום המצליח לשאוב את כל הרע שהצטבר בגוף. הדקירות אומנם חסרות רחמים (אך יש בהן חמלה) אבל תחושת ההקלה שאחרי מגיעה במהרה. אני סובל בשמחה.







** להרחבה, ראו מאמרו של יואב רינון מארץ:
http://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1557152
(עדיין לא קראתי את כולו ריפרפתי על כמה משפטים, אבל נראה מעניין מאד).