תלוי על הצלב

 אז מה אני עושה בתקופה שכזו? מנסה להיזכר בתקופות טובות יותר, ועל איך שגם הן באו, באופן לא צפוי, אחרי תקופות שכאלו (לא כולן, יש כאלו שבאו באופן שאין צפוי ממנו). וגם אם המקטרגים יבקשו לומר, "סוטה, אבל אף פעם המצב לא היה כל כך גרוע. תזכור שתמיד, גם כשהיה רע, אהבת את עצמך. ועכשיו, איך לומר, קצת מיצית, הרי אם היה אפשר היית לוקח הפסקה." אז אני אומר להם בתוקף, "שטויות, זה נכון שאני פסימי ונכון שאני וותרן, וגם אם שום דבר שעשיתי בעבר לא יכול ללמד על כך שזה מה שאעשה בעתיד – הפעם אני הולך להילחם."

וגם אם לא (נניח לרגע, לחילופין, שההיסטוריה תחזור והסטטיסטיקה תנצח), אז בטח אתרגל לכל המגרעות האלה שגיליתי לאחרונה, או לפחות אלמד לקבל אותן. ואיך כבר כתבו בכירי הכותבים כאן ו-וולבק (כן, שוב הוא, אני מתחיל לקרוא עכשיו את הכל מהתחלה, זה בטוח יועיל למצב הרוח שלי), החיים בזבל, יש רק רגעים בודדים של אושר. אז את הרגעים האלו אתפוס. ואולי הם יהיו אף בודדים יותר משל אלו אשר נוהגים לומר עליהם שהם חיים באמת, אבל זה בסדר מבחינתי, כי מבחינה נפשית, תמיד הסתפקתי במועט, מינימאליסט.

אני מהמר שזה יקרה באביב.

החורף, כמו בדרך כלל, יטיב עימי. רונאלדו יגיע לארץ במרץ [על תהליך החינוך שהעבירה אותי להורדת הכדורגל בסדר העדיפויות, ועל המחיר שדרשה ממני בגין הזכות ללכת לראות אותו, שהיה לא רק מונופוליסטי, אלא גם אכזרי (אני חושב שזו הפעם היחידה שנהגה בי באכזריות), אספר אולי בהזדמנות אחרת]. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום העבודה הראשון שלאחר חופשת הפסח, אעלה אליה בשעת ערב עם היין שהיא אוהבת. לאחר שאסיים את הכלים היא תקרא לי לשכב מתחת לשולחן המחשב ותניח את כפות רגליה על פניי. תחלוף שעה קלה, והיא תשאל אם בא לי סרט. אני אשיב שכן, עדיין לא ראיתי את החדש של פיליפ קלוד. זה יהיה בתחילת השבוע וכבר חודש אחרי שיצא לאקרנים. הקולנוע יהיה כמעט ריק ונוכל למצוא שורה לעצמנו, שם אשכב שוב מתחת לכפות רגליה, ואנשוף עליהן אוויר חם. בשלב מסוים, אולי אפילו ממש בתחילת הסרט, היא כמעט תשכח שיש שם מישהו למטה – אעשה זאת ביסודיות מונוטונית של מכשיר - ורק תהנה מהחמימות הנעימה שתתפשט שם. כשנצא, היא תאמר שאהבה, ושאני יכול לבחור יום השבוע בו אלך גם אני לראות, ושאני בטוח גם אהנה יותר ממנה. "את מכירה אותי", אשיב לה בחיוך של הכרת תודה.