לפני 12 שנים. 24 בדצמבר 2011 בשעה 22:34
יש ילדים שיכולים לעוף. להם מותר לחלום, לא לי. עבורי אין מוצא.
אני אומנם לא זוכר את זה, אבל עכשיו די ברור לי שזה מה שקרה: אבא לקח אותי לפסטיגל. הייתי אז רק בן 4. זה היה חורף חמים, כמו עכשיו, והיא הייתה יפה מאד. כוח המשיכה, הביא את אבקת הסוכר ואת מבטי אל סנדליה האדומות.
"משוטט ברחוב במתח, תר בכל חלון
נערות עומדות בפתח בעיני נאון
עיר קורצת עיר גוססת מפירה עצה
אין מוצא לא זזים מכאן
אין מוצא ואוזל הזמן
אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר
אין מוצא במרחב חסום
אין מוצא זה מבוי סתום
אין מוצא ורק האור דוהר מתגבר
אין מוצא
האספלט נמס בדרך ובניין נסדק
מישהי כורעת ברך כמו סוף המשחק
הביבים והשמיים
יחד כמו ביצה"
אדם, פסטיגל 87. והעולם שתק.