אל אחד

היא עולה לישון, צעירה ועדיין מתעייפת מוקדם, העבודה שלה עולה לה על העצבים,

ולפעמים גם זה עולה לי על העצבים שכל הפוטנציאל הזה הולך לאיבוד בכזה תפקיד,

למרות שנחשב תפקיד מובחר ונחשק בפועל זה תפקיד משעמם שלא מנצל את כל היכולות שלה.

לפניי גרם המדרגות אני עוצר אותה, מחבק ומנשק אותה ארוכות, אשתי האהובה לילה טוב.

אני פותח את דלת העץ, יורד במורד המדרגות לעולם שלי, המקום שהוא רק שלי,

חדר העבודה שנפרש על שטח כל הבית, כלי עבודה מסודרים תלויים על הקיר, שולחן עבודה עמוס

התחלות ושאריות של רעיונות ליליים, בר שבניתי עם החברים שהיינו צעירים ושתיינים,

המחשבים שלי, התחביבים שלי, הכל בחדר אחד, עולם של גבר ילדותי שמסרב להתבגר.

מתיישב על הכסא השחוק, פינות ריפוד בלוי קרועות , כסא ישן וקשיח ובצד עומד הכסא המשרדי

החדש, נוח ומפנק אבל מרגיש זר, מסך הטלוויזיה הגדול שהוסף למסך המחשב נדלק בברכה,

שתי לחיצות ואני בתוך העולם שלי, מרוכז נלחם בכוחות זרים שמנסים להילחם על פיסת אדמה

ווירטואלית ששייכת לי, במסך השני חשבון המייל שלי פתוח, מבטים חטופים בין ירייה לפיצוץ,

אין תשובה, אין מענה, אין הודעה חדשה, הריכוז נאבד מעט, היא חופרת במעמקי תת המודע והלא

נודע שבי, ולמרות ששנינו נשואים, אני לשלי והיא לשלה, עדיין אני מקווה שהיא תהייה זמינה.

הקרבות מתחלפים, הגופות נערמות במספרים מצטברים של ניקוד ואותות לשבח, ועדיין אין תשובה.

בקבוק הוויסקי שניצב על השולחן קורץ לא קצת, משקה בגוונים של ענבר ממלא את הכוס הקטנה,

בלי קרח, אני נשען לאחור לוגם ממרות הטעם עם גוונים של דובדבן מהימים שעישנו את החביות.

מחשבות לא ממוקדות על דברים לא ממוקדים עוברות יחד עם הדקות, כמעט מנומנם, השעה כבר

אחרי שעת האפס, היא בטח כבר ישנה, בינג, הטלפון מודיע לי על תנועה חדשה בתוכו, לא ממהר

זה בטח עוד איזה עדכון מיותר, הכותרת הירוקה והמוכרת "הודעה חדשה" לא מובנת לי, אני חוקר

את האירוע המוזר הזה, מי כבר שולח לי הודעות בשעה כזאת אני סקרן, מסיט את נעילת המסך

"אני בחוץ, תפתח לי", ממנה, אני משיב לה בהפתעה גמורה "איפה? מה?", הטלפון רוטט, היא

מתקשרת, "נו תפתח לי, אני מחוץ לבית שלך", אני מנסה להיזכר מתי יצא לי לתת לה את הכתובת

שלי, אני והכנות הלא מסתירה שלי כנראה שעשיתי את זה, "אני בה", היא מנתקת.

עולה במדרגות חזרה, בדרך נתקל המראה שמציגה את עצמי, לא מגולח, לא מסורק, לבוש בטרנינג

 של חורף, "תני לי שתי דקות" אני שולח לה הודעה, אני ממהר לחדר השירותים, מאבק עם השיער

מזל שיש מים, משפריץ קצת אפטרשייב, עם הביגוד אין לי זמן לעשות כלום, בטח שלא עם הגילוח.

אני פותח את דלת הכניסה לבית, יוצא אל הרחוב, היא עומדת, נשענת על מכסה המנוע של רכבה.

אני מחייך, מופתע, היא מתקרבת, כולה מסודרת ומאורגנת, מריחה כמו אביב, מאופרת ומתוקתקת,

נבוך מעט, אבל למי איכפת, מחבק אותה, "מה את עושה כאן?", היא מביטה בי בחיוך, מזכירה לי

שכל לילה אני שואל אותה למה היא לא באה לישון איתי, והיום היא החליטה לבוא, אני מוביל אותה

לתוך ביתי, מסמן לה באצבע להיות בשקט, יחד אנחנו יורדים למבצרי, אני מגיש לה את הכיסא

החדש, מאובק מחוסר שימוש, מתיישבת, אני מתיישב על הכורסא שצמודה לקיר, היא קמה ממקומה

מתיישבת על ברכיי, היום היא לא מפסיקה לקחת יוזמה, בידיי אני מלטף את גבה המתוח, מצמיד

אותה אליי ומנשק לשפתיה הרכות, נשיקה ארוכה.