אל אחד

השפתיים כואבות מלנשק אותה, כל כך מתוקה, כל כך הרבה, הברכיים כואבות מירכיה המתוחות,

ועדיין קשה להפסיק, לאט ניצוצות של מחשבה מתחילות בראשי להופיע, ניצוצות של רוע וניצול,

הניצוץ הקטנטן מדליק פתיל קצר, ובסופו פיצוץ, אני נעמד, היא מחליקה מברכיי לרצפה, למקומה,

מאגרף את אצבעותיי בשיערה הבהיר, מושך אותה בכוח אחריי, היא נגררת נאבקת וצועקת, גורר

אותה על הכיסא המרופט, ביטנה על המושב וישבנה מתוח מעלה, היא מבינה את גורלה אך אינה

יודעת את הסיבה, חושף את ישבנה ביד חזקה, מפשיל את חצאית הבד כלפיי גבה המתוח,

אני מפליק בעוצמה חדשה לישבנה המוצק, היא צורחת, אני מוסיף עוד ועוד כאב

לתבשיל הצרחות והדמעות שלה, מוסיף צבע פלפל לישבנה, על סף דימום, כתמים של אדום כהה

מופיעים בתוך הכתם הוורוד שמכסה את כל ישבנה, דמעות נוטפות מפניה לרצפה הקרה,

הצעקות מתחלפות לצליל בכי, תחנוניה שאפסיק ממלאים את ליבי, "את יודעת למה בכלל את

נענשת?", החדר מתמלא בשתיקה, היא חושבת, המכות חוזרות לישבנה, "למה?" היא שואלת,

"כי חדרת לעולמי, לביתי, בלי לבקש רשות!", כשאני מדבר אליה אני מפליק חזק, "רציתי להפתיע

אותך, לעשות לך טוב!", היא בוכה, מרגיש את חלחול הספק בתוכה, רגש שחור שעוטף אותה,

הבכי משתתק, היא כמעט ונסגרת, המכות משנות צורתן, מגע עדין, בקצות האצבעות, מלטף

מרגיע את איפה שכואב, מצמרר את גבה, אצבעות מחליקות על כל גופה, בהיר וחלק כמו משי,

לכל אורך הגוף, מצוואר עד ישבן, מלטף, היד השנייה מזדחלת בין רגליה, הכוס המתוק שלה נוטף

היא תמיד מסוקרנת מהתגובה שלה למכות שלי, נוטפת מכאב, למגע אצבע היא גונחת, אצבע

שפורמת את שפתותיי איברה הרטוב, מגששת על נקודות ההנאה שלה, מפלסת וחודרת לתוכה

עמוק אבל עדין, גניחותיה מתחזקות, היא מפסקת את רגליה, גופה מבקש עוד, היד השנייה מחליקה

בערמומיות שקטה מגבה, לחור ישבנה, מלטפת בתנועות סיבוביות בעוד האצבע השנייה חופרת

בתוכה, היא מכווצת, קוראת לאצבע לחדור לתוכה, רק טיפה היא מקבלת, את קצה כרית האצבע

וגניחותיה מתחזקות פלאים, אני עוצר הכל, יוצא מתוכה, נזקקת, בקולה היא מביע אכזבה ופליאה

לאור ההפסקה, "אל תזוזי!" אני פוקד, אני עולה במדרגות, ועדיין שומע את נשימותיה הקצובות,

פותח את דלת העץ, ועובר בפתחה, הדלת נסגרת מאחורי ויד עם סגירתה נעלמות הנשימות,

בחדר הסמוך על הספה נח התיק, התיק שלי ושלה, זה שבתוכו יש את כל הכלים לגרום לה כאב

ועונג, אני אוסף אותו לחיקי, וחוזר אל דלת העץ, כשהדלת נסגרת אני שומע את צליל רגלי המתכת

המוכרות לי על הרצפה, החוצפנית הקטנה זזה, בסוף המדרגות אני צופה בה, עומד לא זז לעברה,

היא בתנוחה שבה עזבתי אותה, על הכסא, ישבן מורם, ראש מורכן, בשקט אני ממתין, היא חסרת

סבלנות, זה ניכר בתנועת אצבעות רגליה, אבל לי לא חסר סבלנות, נשען על הקיר הקר בגבי וממתין

לטעות שלה, לתזוזה שלה, לכאב שחודר מהרצפה הקרה לברכיה, וכאילו בעסקה חתומה ביני לבין

הרצפה הכאב הזה מגיע, היא מתרוממת מהכיסא, רוצה להזיז את ברכיה, "אמרתי לך לא לזוז"

בצעקה מקצה החדר אני מקפיץ בהלה לתוכה, רועדת מעט היא חוזרת למקומה במהרה, "כואב לי,

אדוני", היא מייללת בעודי צועד לעברה, אני מפליק לישבנה, ועכשיו זה כואב יותר, על עורה הקר

והאדום, "כשאני אומר משהו את מתעלמת מכל קיומך ועושה כדבריי, מובן?", "כן אדוני" היא עונה,

אני בכוח מפסק את רגליה מעבר לרגלי הכסא, רוכסן התיק נפתח, וממנו אני מוציא חבלים,

רגליים מקו הברכיים נקשרות לרגליי הכסא, ידיים נקשרות מאחורי הגב, גובה מתוח, ראשה נשמט

מטה, אבל לא לעוד הרבה זמן, את הקרס היא שכחה, קרס המתכת שנקנתה למענה ולהנאתי,

כדור המתכת הקר והמשומן שבקצה הקרס חודר לתוכה, היא פולטת אנקה קטנה, החבר שבקצה

הקרס נקשר ונמתח לשיערה, אני נעמד מעליה, מעל הפסל החדש שיצרתי, אומנות סביבתית,

מושלמת כאילו זהו מקומה הטבעי, בחדרי קשורה ומתוכה, אני מוציא מהתיק את שוט הזנבות,

את המראה והצליל שלו היא מכירה היטב, אני מוודא שהיא רואה שהוא בידי, עיניה נעצמות כהכנה

לכאב הבא, אני מתיישב על הספה וצופה בה, כוס וויסקי נמזגת, יושב ונותן לה לסבול במקומה.