מעוכה לחלוטין מהערב של אתמול בעבודה, ומעצם העובדה שהלכתי לישון בשעה שתיים בלילה, השאירו את אותותיו עליי.
איך לעזאזל זה קרה, שאני קמה בשעה 6 וחצי בבוקר, ביום שישי וזה לא למטרת לימודים??
למיטב זכרוני, אני נוהגת למרוח את הזמן, להתכרבל עוד קצת במיטה, אבל היום, היום אני מזנקת מהמיטה כמו לביאה!
מצחצחת שיניים, שוטפת את סימני העייפות מהפנים במים קרים, מסרקת את השיער, אוספת אותו בקוקו, יודעת בדיוק למה הקוקו... מה חשבת? שרק אתה מתכנן דברים?! מחייכת לכיוון המראה, לנוכח המחשבות הזדוניות.
על העגילים, והשרשרת ושאר השטויות שאני עונדת אני מוותרת בהרף עין, הרי גם ככה זה ירד ממני עוד לפני שאני אספיק להגיד ג'ק רובינזון.
זורקת על עצמי את הדבר הראשון שמצאתי בארון, שמה מעיל, כי בכל זאת 7 בבוקר, ומדדה לכיוון האוטו.
מתניעה את האוטו, שמה חימום ומתחילה לנסוע. מתפלאת כמה תנועה יש בשעה כזאת מוקדמת ביום שישי בבוקר.
מגיעה למקום שלנו דיי מהר, ואתה מסמס לי שיש חניה לידך, ואני מגיעה ועומדת ליד הרכב שלך, אתה אפילו לא מסתכל לכיוון שלי, ורק אחרי שאני מצפצפת את מבין שזאת אני. מופתע מהרכב שאיתו הגעתי.
בסופו של דבר אני מחנה את הרכב בכלל בצד אחר והולכת לכיוון החדר. אתה עומד מחכה לי ליד הכניסה.
שנינו נכנסים לחדר ומוזר לי שהוא כ"כ מואר. כנראה שכחתי שאנחנו בתחילתו של בוקר מעניין.
מתיישבת לך על הברכיים אחרי שביקשת ומנסה להתחמם. מצחיק איך יד ימין חמה, ושמאל קרה. מסתבר שגם אותך זה משעשע.
נסגרנו על כוס תה, וקמנו לכיוון המטבח... התחלתי לשטוף כוסות, ואתה מסתכל עליי- "אני לא רגיל שאני לא שוטף", ממש הצלחת להצחיק אותי... אולי תרצה לבוא לשטוף גם אצלי כלים אני חושבת לעצמי.
אתה מעביר אצבעות בתוך המכנסיים שלי, לי לא היה ספק שאתה תמצא שהכול כבר רטוב ומחכה לך, אבל משום מה הייתה לך הבעה מופתעת.
מממ. אני אוהבת תה עם נענע, לוגמת ממנו עוד קצת, ולמרות שהוא רותח, הוא מרווה את צימאוני, ומעיר אותי קצת. מזמן לא יצא לנו לשבת ולשוחח כמו ששוחחנו הפעם. פנים מול פנים.
אחרי שברברנו חצי שעה, אתה קם ממקומך ואומר לי להתפשט. הדיסוננס הזה שבין האדם הרגיל שבך לבין השולט שבך הוא עצום. מכריח אותי גם לשנות גישה במהירות הבזק.
תתפשטי אתה אומר לי, אבל תישארי בתחתונים, ואני מסתכלת עליך, במבט לא מבין, ושואלת כדי לחדד את מה ,ששמעתי... ואתה חוזר ואומר, כן, תישארי עם תחתונים מה לא מובן.?!
אני מבולבלת , מתחילה להתפשט, ומגלגלת בראשי מה כבר אתה יכול לעשות לי כשהתחתונים עליי.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא בדיוק על מה שדיברנו יום לפני. שאתה רוצה לגזור ממני את הבגדים.
התחלתי כבר לחשוב איך אני הולכת לחזור הביתה בלי תחתונים.
אתה הולך לכיוון התיק השחור ומוציא משם את הקולר, מושיב אותי על ברכיי ושם לי אותו. כרגיל זורק חצי קללה על השיער שמפריע לך לענוד לי אותו, ואני מצחקקת.
לראשונה, לקולר אתה מחבר שרשרת. ואני לא מבינה ממה אני כ"כ מאושרת. אם פעם חשבתי שלהיות כלבה זה משהו רע, היום רק המחשבה על זה שאתה מוליך אותי עם רצועה מדליקה אותי.
אתה תופס את השרשרת חזק, חונק אותי קצת, ומתחיל ללכת. הרצפה קפואה, הברכיים כואבות, בקושי מצליחה לזוז. ומה אתה אומר?! "תישרי את הידיים! ". נו באמת, לזה אתה מתייחס אני מהרהרת.
אתה מורה לי לעלות למיטה, ואני מברכת את הרגע שהברכיים שלי נחות. אתה שם לי את המצבטים שאני כ"כ אוהבת, אבל היום זה כואב יותר מבעבר. יכול להיות שאני סתם אקסטרה רגישה היום?! או שהשטן שבך עשה איתם משהו?!
מנסה להרגיע את עצמי מהכאב ונושמת נשימה עמוקה. עדיין בתחתונים, אתה אומר לי לגעת בעצמי, ולא להפסיק לשניה.
אתה מוציא משהו מהתיק, ואת המשהו הזה אני מרגישה מהר.
מעולם לא ידעתי לזהות ולהבדיל בין השוטים, ולמרות שביקשתי ממך להראות לי עם מה אתה מצליף בי, אתה בוחר להפתיע אותי כל פעם מחדש.
אז הוצאת משהו מהתיק, שנורא הכאיב לי, אבל הנגיעות בעצמי ריככו את המכות. עד שהגיעה ההצלפה בגב. הרגשתי את הבערה בשכמות, הרגיש לי כאילו עקצו אותי תריסר דבורים.
התקפלתי לכדור, כמו כלבה שקר לה , ואתה אכזרי, קשה מתמיד, ממשיך בשלך, לא מוותר, מחזיר אותי למקומי, ומצליף שוב ושוב.
הפוגה קטנה, ואז חוזר חלילה. אבל הפעם ההרגשה היא שונה. עדיין לא יודעת עם מה לעזאזל אתה מפליק לי אבל בהחלט מכאיב יותר. מפליק בירכיים, בישבן. אני מרגישה איך אני מאדימה, מרגישה את החום שנפלט ממני.
החלק שאני הכי שונאת, זה כשאתה מגיע לכפות הרגליים שלי. טוב, לדגדוגים ברגליים אני אדישה, אתה זה אתה כבר יודע. הכאב ברגליים גורם לי להתקפל שוב, ולייבב בקולי קולות. כאב חד מפלח לי אותן, והמוח שלי מאותת שזה הזמן שאני צריכה לקום ולהחטיף לך חזרה!
למזלך הרב, הפסקת עם ההתעללות, רק שבדיעבד לא יודעת במה הייתי בוחרת. אתה קושר לצווארי את הרצועה שוב, ומוליך אותי על הרצפה הקרה לחדר השני.
התחמנית שבי, נעמדת על שטיחון, מנסה להקל על הכאב שיש לי בברכיים מרוב עמידה עליהן.
לא עובר זמן רב, ואתה מעלה אותי על רהיט שאני לצורך העניין מאוד אוהבת, ואם הייתי צריכה לבחור באחד, סביר להניח שזה היה גם הוא. יושבת על ארבע, כשהידיים והרגליים מפוסקות והישבן למעלה.
עד כמה שהתנוחה הזאת חושפת בפניך הכול, וגורמת לי למבוכה מטורפת , מעצימה בתוכי הרגשה של תלות מסוימת. אתה קושר את ידיי ואת רגליי לשני צידי הרהיט, ואני כבר מתחילה להרגיש את השרירים שלי דואבים.
אתה מתיישב על הברכיים לידי, תופס את השיער, ומנשק אותי חזק, לנשיקות האלו אני כבר מכורה. מכורה כי אני מרגישה את הדאגה שלך כלפיי, מכורה כי אני יכולה לבטוח בך, מכורה כי אני יודעת שאתה אוהב, ומכורה כי אתה מנשק כ"כ טוב! אתה מפסיק , והחסך כבר ניכר.
אתה שם פעמיך לכיוון השוט, עד עכשיו אני משתדלת להחזיק את הישבן כלפי מעלה, ככה הצוואר פחות כואב. אבל עתה כשאתה מתחיל להאדים את גבי ואת ישבני. שצונח שוב בשנייה מטה. אני צועקת ונאבקת וכן, עכשיו כבר גם בוכה!
אתה מכניס אצבע אחר אצבע לתוך החור הצר שלי, מנסה להרחיב לי אותו לשימוש אחר, שאני כ"כ אוהבת. את הגניחות שלי אני שומעת, כל הכאב המעורבב הזה עם העונג מטריף אותי. ואני מתחילה להבין למה אומרים שבין כאב לעונג יש גבול מאוד דק.
היד שלך פולשת לתוכי, לוקחת את כל מה שהיא רוצה, ומי אני שאומר לא. אני מרגישה את האצבעות שלך חופרות בתוכי, ונוגעות לי בנקודה הכי קסומה. אתה מכיר אותה טוב, ומשתמש בה כל פעם נגדי. אתה יודע כמה אני אוהבת כשהאצבעות שלך שם, גורמות לי לכאוב בדיוק במידה הנכונה.
אני מרגישה את הקור של הלוב נוזל לי על החור של התחת, יודעת בדיוק מה בא אחריי. האצבעות שלך מתחילות לסמן אותי. לקחת כבר את מה ששלך מזמן. התחת עדיין שורף מהפעם האחרונה שניפגשנו, אני עדיין רגישה למגע שלך, ואתה בשלך. אז אני מתפתלת קצת, אז אני מייללת קצת, וגונחת כמו חיה פצועה, ואתה מחייך... קורן אפשר להגיד.
לכוס אתה מכניס לי דלדו סגול, ולתחת פלאג שחור. התחושה מטמטמת. הכאב גדול. אבל אני מלאה. כל החורים שלי רחבים, ואם הייתי שואלת מישהו ונילי איך זה נשמע, היו אומרים לי שזה נשמע כמו צער בעלי חיים- אבל היי, מה הם מבינים.
את הכאב של הפטמות החליפה תחושה של עונג עצום. צמרמורת עוברת לי במורד עמוד השדרה, והתחושה מתגברת כשאתה מתחיל להפליק בדילדו במסירות. עוברים בי גלים של חום, של קור, ואני מתחילה לרעוד.
אתה מוסיף את המאלץ, והרעידות רק מתגברות. אני גונחת ומייללת, וצועקת, לא יכולה לזוז, לא יכולה לנוע, חסרת אונים, כנועה לכל החלטותיך, פרוסה עירומה למגע חסר הרחמים שלך, אוהבת שאתה לוקח ממני כל מה שאתה רק יכול.
אני כבר ממש בקצה, מיללת לעברך, שואלת אם אני יכולה לגמור, רק שהפעם, לעומת פעמים קודמות שמעת אותי, אבל החלטת שצורת הבקשה שלי לא תואמת את הציפיות שלך. הפעם אתה רוצה שבמקום השאלה- can I please cum sir, אתה דורש לשמוע can I please cum for u sir.
השינוי הזה שבין לבקש אישור לגמור, לבין אישור לגמור למענך, מזיז משהו בנפש המתענה שלי.
המשהו הזה בלתי ניתן להגדרה, אבל מעמיד אותי במקום בו אני צריכה להיות, כאן, למען הסיפוק וההנאה שלך.
מיד אני מתעשתת על עצמי, ושואלת, הפעם בצורה שאתה דורש, ואתה מאשר לי.
אני גונחת, וצועקת, וגומרת, השרירים שלי מכשילים אותי, הרעידות, והאדרנלין, גורמים לי לקרוס על הרהיט. לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר. מתחילה להרגיש את הסחרחורת שעוטפת אותי, את הפה היבש שלי מכל הגניחות. ושנינו יודעים איך נגמרה הפעם אחרונה שהרגשתי סחרחורת- התעלפתי לך בידיים.
אני מבקשת מים, ואתה מביא לי את כוס התה שלא סיימתי לשתות... שואל אם אני בסדר, מבין את העוצמה והחוזק של מה שאני מרגישה. שואל לשלומי, ואני עדיין מנסה להתאושש. מזנקת שוב על ארבע, והנה אתה כבר שוב מאחורי, מחדיר אצבעות, אחרי שהפלאג והדילדו פשוט עפו לי אחרי הגמירה האחרונה, ועוצמת הכיווצים.
אתה מוסיף שוב את המאלץ, ואני פשוט נהנית, מתענגת על כל שניה, מנסה למשוך את הזמן עוד קצת, ואתה איש מנוול, מתחיל לספור לי עד עשר, בטענה שאם אני לא גומרת עד אז אתה מפסיק. אני שואלת בתמימות אם אני יכולה לגמור לפני , ואתה אומר שלא. אז כבר בשלוש הרגשתי שאני עומדת לגמור, אבל החזקתי את עצמי. וכשהגיע עשר לא הצלחתי. כנראה החזקתי את עצמי טוב מידי.
אתה מוציא את המאלץ, ואני מתחננת שתחזיר אותו, מבטיחה לך שהפעם אני אצליח. ואכן ככה אתה עושה.
ושוב אותו הסיפור. בחמש אני כבר שם, ואני מחזיקה את עצמי, וכשאתה מגיע לעשר, אני ממש לא שם.
שוב המאלץ מתרחק ממני, וכל טיפת תקווה שלי לקבל את הגמירה המעצבנת הזאת נעלמת.
אתה אומר לי שאני מאכזבת אותך, שאני לא מצייתת לך, שאתה נותן לי עוד הזדמנות אחת, ואם עכשיו אני לא אנצל אותה, אני אחטוף. האזהרות שלך בהחלט מצליחות לעורר בי תחושת שליחות עילאית.
אתה מצמיד את המאלץ אל הדגדגן הכואב שלי שוב, ורמת הריכוז שלי עולה פלאים. כשאתה מגיע לעשר, אני מתפרקת כמו מטורפת. גומרת לפי הפקודה שלך, כ"כ שלך, מתמודדת עם כל הגחמות שלך.
כואבת, אתה משחרר אותי מהקשירה, ומוריד אותי על ארבע לרצפה הקרה. הכאב שמפלח אותי עכשיו בכלל לא דומה למשהו שהכרתי אי פעם. הרגליים כמו ספגטי, הידיים חלשות, הברכיים בוערות. אתה קושר אליי שוב את הרצועה ומושך אותי חזק, ואני מתנגדת ללכת. אם רק יכולתי עכשיו פשוט לשכב על הרצפה הקרה, הייתי עושה את זה. לעמוד אני לא יכולה, כי הייתי מקופלת הרבה מידי זמן, וליישר את הרגלים כרגע נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. אתה מושך אותי מהרצועה, ועם כל תנועה שאני עושה אני מזילה עוד דמעה, וצורחת, מנסה להרגיע את הכאב הבלתי נסבל. אתה אדיש!! אלוהים כמה שאתה אדיש! כרגע נראה לי שאם הייתי מתה, לא היה לך אכפת!
רק כדי לסבר את אוזניך, המסע הזה הרגיש לי כמו המסע שעשה ישו בויה דולורוזה.
אני מגיעה למיטה, ואתה מורה לי לשכב על הגב. מבולבלת מהפקודה שלך, אני עושה כן.
אתה מוציא את הקיין. פאק,כמה שאני שונאת אותו!! אני רואה את האופל בעיניים שלך, אתה מתבונן בי ומחייך.. מניף אותו למעלה, ואני קופצת לנוכח הרעש שקורע את האוויר.. ומהמכה שלו כשהוא פוגע במזרון. אתה מנסה להפחיד אותי????!!!!!
אני שמה כרית על הראש, מעדיפה לא לראות, מעדיפה לא להיות עדה למה שהולך לקרות לי.
אבל אתה מרים אותי, ומושיב אולי. מניח את הקיין בצד, ומוריד לי את המצבטים. אם עד עכשיו הם הסבו לי תחושה של עונג עילאי, בואו נחשוב שוב. לפעמים נוצרת לי התחושה, שהאדם שהמציא את המצבטים האלה, תכנן, שכל התכלית שלהם תהיה כשמורידים אותם. אני צורחת עד שהגרון שלי כבר כואב.
הבעיה עם ההיכרות שלי איתך, זה שאני יודעת שאחרי שתוריד את הצבט השני, אתה תשתמש בידיים שלך כדי להמשיך ולהכאיב לי. ואני מסתכלת עליך במבט מתחנן שלא תעשה את זה. ואז בדיוק אז אתה מתקרב אליי, ולוחש לי שאתה לא תעשה.
אני רואה אותך מתחיל להתפשט, ואני כ"כ שמחה שהפעם הגורל שלי לא כ"כ אכזר. תמצצי לי אתה אומר, ואני קופצת עליך, כאילו עכשיו קיבלתי את המתנה הכי יפה וכיפית בחיים שלי.
אני כ"כ מתאמצת לא לאכזב אותך, ולעשות לך רק טוב, חונקת את עצמי עליך, ומריירת על כל המיטה.
אתה מסובב אותי, ומתחיל לזיין אותי חזק. תופס לי את השיער כמו שאני כ"כ אוהבת, ומטייל בתוכי, מרגיש כל חלק בי.
היום- אני עדיין מרגישה אותך. הכאב שהענקת לי, לא עובר. הכול תפוס, הכול כואב. כול צעד שאני עושה ביומיים האחרונים, מזכיר לי אותך.
קיבלת את מה שרצית- לא?!