לפני 20 שנים. 17 באוגוסט 2004 בשעה 15:23
חלק א'
אני מצמיד את רצועות הכתפיים לבית החיבור שלהם, אני מהדק חזק את כול הרצועות, כולל את אלו של הרגלים כשאני מנסה לשכנע את עצמי שעדיף לי רגל רדומה מסתם חתיכת בשר תלויה. אחד הדברים שאמרו לנו בלי סוף היה "מי שלא מהדק, מתפרק", כמובן שאתה בסך הכול טייס מתחיל אבל היו כמה שחצנים בקורס, לא עברו חודשיים ורובם עברו לביה"ח שיקומי עם גפיים תלויות. להדק היטב את הרצועות, את זה אני הכי זוכר.
אני סופר את השניות וממתין לשמוע את המנוע נוהם תחתיי, בבקשה...
בבקשה שתהייה הצתה...
הגוף המתכתי משתעל פעם או פעמיים ואני מרגיש את הזקנה שלי מתעוררת לחיים, עברו ימים רבים מאז שהיא דיברה אלי, אבל מעולם החריקות שלה וריח השמן השרוף לא עשו לי כול כך טוב.
אני מודע שכול השעונים פעילים, אני מכייל מחדש את נקודות הציון במחשב המרכזי ומתפלל להודעה האלקטרונית על אימות הנקודות ובלי להתאכזב מקבל את שאלת האישור.
אני מביט מסביבי, פה ושם אני מזהה חבר ללהק, קשה לעקל שרק לפני כמה ימים עוד היינו ביחד ועכשיו כולם מוטלים על הרצפה ללא רוח חיים בין קרעי המתכת והזכוכית המלוכלכת שנשארה תלויה על חופות הציפורים המרוסקות.
הכי מצחיק שהציפור שלי הכי מיושנת ודווקא היא הקלה ביותר לטיפול,
כזאתי היא פשוטה, יפה, וכור גרעיני מתחת לשמלה.
כבר לא מייצרים כאלה יותר בתע"ש, האחרונה יצאה מהמפעל לפני 12 שנה.
מיני משחתת מסוג מצדה.
ופה רבותיי התיקון של מצדה, לא עוד שם נרדף למוות כי עם שם נרדף לחיים, הרי אמרו המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ומה טוב שהנפש האחת הזו היא שלי.
אני מקיש אישור על לוח המחשב ומרגיש את המדחפים בועטים בעדינות אטומית לקראת הכיוון הכללי של כדור הארץ, המשחתת העייפה מתחילה לרעוד , ולפתע ללא התרעה ממריעה בכוח עצום כלפי מעלה כשהיא נלחמת בכוח הכבידה של הכוכב הארור הזה. חוץ מהרגשת מעיכה של 12 G ,אני מרגיש הכי מאושר בעולם,שרדתי.
המצדה שלי נרעדת פה ושם בדרכה למעלה ומסביב השחור מתחיל להציף אותי, ואז שקט, הציפור מאיטה את תאוצתה ונשארת תלויה בחלל כמו פרי בשל על ענף.
לעולם לא חשבתי שדווקא הוואקום המאיים של החלל ייתן לי הרגשה בטוחה ונינוחה כזו, תודה לאל שאין להם כנפיים.
אני מביט מחלון הזכוכית העבה והמטונף של הציפור היפה שלי, בחוץ קור ובדידות בת טריליוני שנים.
בדידות... זה מה שמצפה לי עד לכדור הארץ, אני במרחק אסטרונומי מכוכב הלכת הכחול ו"מצדה" שלי לא בנויה למרחקים האלה, מצחיק עד כמה בן אדם מנסה להציל את עצמו ממצב מסוים עד שהוא "מעלים עין" מהעובדה שגם עם הוא יחלץ ממצב Y למצב Z עדיין אין לו סיכוי באותו מצב Z הארור.
וזה אני... נחלצתי ממצב Y והגעתי ל-Z הארור הזה. יש לי דלק לשליש מהמסע, חמצן לאלף יום ואספקה טרייה וקפואה לכול הדרך. בכול צורה שלא אסתכל אפילו החיובית ביותר אין לי סיכוי...
או שאמות מקור מעורר חלחלה לאחר שייגמר הדלק, או שאחנק לאחר שייגמר החמצן.
פשוט נעשה פה כיף מרגע לרגע...
אני מביט במסך המחשב בעוד מרצדים מולי הנתונים היבשים של עתידי המייאש... דלק\חמצן\אספקה, המצב מחורבן בלי ספק.
אני מחליט לא להפעיל את כפסולת השינה, עם נידונתי למות, לפחות אראה את מה שיש ליקום להראות לי, בלי רחמים עצמים ובלי זיוני שכל.
אני נשען על הכורסה הגדולה בחדר המפקד העיניים כבדות והנשימה איטית, כבר עברו ימים רבים מאז ישבתי בנחת, רגלים למעלה, ובלי מלחמות אישיות על השארת העיניים פתוחות.
כן, לישון..........פשוט.......לעצום עיניים........ול....ה..ר....ד.......ם......
