היא נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת, שמעתי אותה בוכה.. במשך כרבע שעה היא יבבה בתוך החדר עד שנדמה. חשבתי לעצמי בטח נרדמה.
לקראת ערב משראיתי ששרון לא מתעוררת הלכתי לחדרה במטרה להעיר אותה, פתחתי בשקט את הדלת וראיתי אותה יושבת רכונה קדימה אל שולחן הכתיבה וכותבת.. "שרון? הכל בסדר?" שאלתי בפליאה, והיא הסתובבה אלי בבהלה ומלמלה משהו לא ברור.. תוך כדי ניסתה להסתיר את הדפים הרבים שכתבה עליהם..
נראה היה שהיא מלאת אמוציות, "שרון, אני לא אקרא שום דבר שאת לא רוצה אל תדאגי מתוקה" היא הסתובבה וחזרה לכתוב.
הבנתי שהיא כותבת את הסיפור שלה ושאין להפריע. סגרתי את הדלת וחייכתי לעצמי. הבטתי במסדרון הרחב והבנתי שמרוב השקעתי המון זמן בשרון שכחתי להשקיע קצת זמן בבית והוא נראה מבולגן ומעט מלוכלך.
לקחתי מחדר השירות את כלי וחומרי הניקיון והתחלתי לנקות, תוך כדי הניקיון צפו יעלו לי זכרונות לא נעימים מהאונס שלי, גמאני בכיתי. אחרי שלוש שעות שכבר נכנס הלילה סיימתי לנקות את הבית ולהחזיר אותו לקדמותו.
שרון עדיין לא יצאה מהחדר.
הבטן שלי החלה לשוחח איתי וחשבתי לעצמי - אם אני רעבה אז מה היא?
הכנתי מיד ארוחה טובה וקלה לשעת לילה. סלט ירקות עשיר, סלט טונה ביצה קשה וגבינות. במקום לחם שמתי פרכיות אורז.. "שרון - אוכל - בואי" המשכתי לסדר את השולחן וקראתי שוב "שרוןןןןן אוכלללל בואייי" משראיתי שזו לא באה הלכתי לחדרה פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לקרוא לה ראיתי אותה עטופה בשמיכה בתוך מיטתה.
היא התמוטטה מעייפות חשבתי לעצמי. נו טוב לפחות היא מוציאה, התקרבתי אליה וכיסיתי אותה היטב הבטתי בפניה ארוכות - ראיתי את הזוועה שלה.. ליטפתי את פניה ונשקתי למצחה. הבטתי אל השולחן וראיתי שערמת הדפים מונחת בצורה מסודרת והעט יושב על כולם. לא קראתי את שכתבה - הבטחתי לה.
המשכתי להביט בה עוד שעה ארוכה ואז פרשתי לחדרי לנוח.
האוכל נשאר על השולחן והרעב נשכח.
בבוקר מצאתי אותה במיטתי מכורבלת לתוכי. הרחתי אותה וליטפתי ראשה. היא פתחה עיניים ואמרה "הסיפור שלי על השולחן קשה לי להגיד במילים מה עברתי, אני רוצה שתקראי".
הנהנתי להסכמה ואמרתי "מאוחר יותר, עכשיו בואי נקום נאכל ונצא לטייל קצת יש שמש נפלאה היום וחבל לבזבז את היום הזה.."
שרון חיבקה אותי חייכה ואני התכווצתי מבפנים.
לא יכולתי לספר לה.
סגרתי את דלת הבית והמשכנו לצעוד ברחוב כשהשמש מלטפת אותנו.
הגענו לפארק רחב ידיים, וראינו אמהות מטיילות עם עגלות, ילדים משתובבים ועוד אנשים שיושבים להנאתם על שפת האגם ונהנים משמש נעימה.
אחזנו ידיים והמשכנו לכיוון האגם, מידי פעם הגנבתי מבט לשרון לראות אם תחליט להמשיך לספר במקום שאקרא, לפתע אמרה:
"כשפתחתי את העיניים לא זיהיתי איפה אני, הרגשתי כאב בכל הגוף כאילו שברו לי את העצמות ובקושי יכלתי להרים את הראש".
היא הסתכלה עלי בעיניים עצובות והמשיכה "צעקתי והשתוללתי לא הבנתי מה קורה, הייתי עירומה בלי בגדים בכלל, עבר המון זמן ואף אחד לא בא אלי ולרגע אחד לא הפסקתי לצעוק וגם לבכות.
לבסוף נכנס מישהו לחדר, הפנים שלו היו מכוסים בבד שחור וראיתי רק את העיניים שלו.."
"קומי ובואי" אמר לי "משלא קמתי כי פחדתי מאד, התקרב אלי הגבר הזה וסטר לי בחוזקה אמרתי לך קומי ובואי, מעוצמת הסטירה הראש לי פשוט עף אל הקיר ונחבט בו. גם אם רציתי כבר לקום ולבוא לא יכולתי כי הרגשתי שהכל מסתובב לי. הוא אחז בידי וגרר אותי כמו שקית עמוסה לאורך כל החדר פתח את הדלת ומשך אותי גם במסדרון הוא משך ומשך ואני בכיתי וצעקתי לו שכואב לי אבל כלום לא עזר."
היא נשמה קצת ובהתה בנקודה מסויימת בחלל והיה נראה שהיא פשוט קורסת לתוך עצמה.
"הוא זרק אותי על הבמה כשמסביב עמדו גברים ובהו בי ולא ממש הבנתי מה קורה, אחד מהם ניגש אלי התקרב הרים לי את הסנטר ואמר לי בשקט בואי קומי אני אעזור לך, תעמדי יפה תציגי את עצמך תעמדי זקוף תתעלמי מהכל וזה ייגמר. הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום.
נעמדתי ואז הם התחילו להציע עלי מחירים"
הורדתי את הראש כבר הבנתי מה היא עברה.
היא המשיכה "מכרו אותי לגבר צעיר ונאה, חשבתי לפחות לא אסבול אווווו כמה טעיתי.. הוא ניצל כל חור בגוף שלי כדי להכאיב לי ונהנה מזה מאד. אחרי לילה שלם שהוא עינה אותי הזריקו לי משהו ונרדמתי..
ככה עשו לי חודשים על גבי חודשים. או שאנסו אותי או שישנתי. בין לבין אכלתי ושתיתי. עם הזמן קיבלתי את מר גורלי להיות זונה בכסף מבלי שרציתי וכדי שיפסיקו להזריק לי שיתפתי פעולה."
"אז איך בכל זאת את כבר לא שם?"
"אני רוצה לנוח אמרה..."
חיבקתי אותה ארוכות, ישבנו על שפת האגם ואמרתי " אני יודעת מותק, קשה לך להוציא הכל ואת מבולבלת ומפחדת רק תזכרי לך לעולם אני כאן".
שרון לא סיימה לספר לי את הסיפור שלה.
למחרת כשחיפשתי אותה בחדרה לא מצאתי אותה ועל השולחן היה הסיפור שלה בדפים שכתבה ועליו מכתב קטן ובו מספר מילות תודה שנכתבו כך:
תודה אופק, על הסבלנות וההכלה על שפתחת עבורי את דלת ביתך.
אני מאחלת לך לקבל בחזרה כפליים ממה שנתת והענקת.
אני לא רוצה להמשיך ולסיים את הסיפור שלי, אני הולכת ולא אשוב - אעלם בין אנשים ואבנה לי חיים אחרים.
בבקשה אופק, תהיי את הקול שלי ותספרי לכולם את הסיפור שלי"
ילדה יפה שלי הלכת ממני בכיתי את נשמתי.
איפה לא חיפשתי אותך ומה לא עשיתי אבל את פשוט נעלמת. פניתי למשטרה וסיפרתי את הסיפור שלך, נתתי לשוטר שחקר את הסיפור שלך את הדפים שכתבת וצפיתי בו כשקרא ובכה.
השוטר הסביר לי שאם את לא רוצה שנמצא אותך כנראה תעשי כל מאמץ אפשרי שהאדמה תבלע אותך.
השוטר גם אמר שבסיפור שלך כתבת ואת השבת למי שמכר אותך כגמולו ושאף בית משפט לא יוכל להעניש אותך. אחרי 3 שנים של חיפושים סגרו את החקירה שלך ואז החזירו לי את הסיפור שלך סגור בתוך מעטפה חומה עם חותמת של שרשרת ראיות.
*****************************
השבוע, כמה שנים אחרי שעזבה ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ראיתי אותה לפתע מרחוק צוחקת מאושרת מסתובבת עם עגלה לבנה.
היא כבר אמא חשבתי לעצמי וחייכתי שמחתי בשבילה. המשכתי לבהות בה עוד שעה ארוכה, באמת ששמחתי בשבילה שהצליחה לבנות "חיים אחרים" כמו שאמרה.
שקעתי במחשבות רבות והסיפור שלה צף לי שוב ולפתע למשמע השם שלי התעוררתי מהחלום בהקיץ "אופק אופק" ראיתי אותה צועקת בבהלה ומביטה לכיוון אחר ולא אלי "לאן אתה הולך? מסוכן שם נוו אופק, בוא לאמא"
נחנקתי יש לה עוד ילד?
ואז ראיתי אותו גברבר צעיר כבן 6 לערך רץ אליה ונזרק בחיבוק לעברה.
היא חיבקה אותו והביטה לעברי כשאמרה ללא קול תודה.
עד היום לא הצלחתי לפתוח ולקרוא את מה שכתבת בדפים שלך. לא הייתי מסוגלת לחוות את הכאב שלך שוב ודרכו להחיות הכאב הפרטי שלי שוב.
היי שלום ילדה יפה.
תזכרי תמיד - אני לעולם כאן.
★★★★★★★★★★★★★★★★
לכל השואלים כפי שכתבתי כבר מדובר לצערי בסיפור אמיתי.
★★★★★★★★★★★★★★★★