רסיסי שליטה

אורות חזקים, מוזיקה חזקה, צבעים, אנשים, גופים חשופים, המון זוגות עיניים שמתרוצצות בכל מקום. נתקלות אחת בשניה ומחליקות הלאה.

ריח. של סיגריות, אלכוהול, זיעה ובדס"מ. 

אני מודע לכל זה בעוצמה גבוהה כשאני באירוע בדס"מי שמעורבים בו עוד אנשים. הרעש מבחוץ מרעיש לי בתוך הראש.

אני מחפש שקט, פינה ממנה ניתן להשקיף ולסקור. לבחון מי דוברת את השפה שלי ומי לא. ואם כן, האם יש מתי ואיך לגשת?

המון רעש. אורות. מוזיקה. אלכוהול. תשוקת בשרים וכאב מענג. ריח של תשוקות שמתחככות זו בזו ושל כאלו המנסות לפרוץ ואין להן מקום.

רעש.

נערה ארוכת שיער מגיחה לרגע. היא מתוך סיפור אחר. היא לא מחפשת להתבלט, היא לא מחפשת שירימו לה. אנחנו מכירים. נפגשנו בעבר.

יש רעש ברקע עדיין. אני ניגש. רק לשבת לרגליה, להרגיש הפרשי גובה.

הרעש לא מפסיק אבל האורות נחלשים, הצבעים מסנוורים פחות. היא עומדת בגבה לקיר, אני על הרצפה תחתיה. 

הראש שלי בגובה השוקיים שלה, טוב לי, אבל היא לא מחפשת שאחניף לה. 

היא מתכופפת ולוחשת לי: "נעים לי שאתה שם"

שקט מסביב. בקושי רואה פרצופים ומבחין באורות, אני כבר לא לגמרי שם. אני חלק מהסיפור שלה, אני לרגע קיים בעולם שלה, באישור שלה ולרצונה. 

הרעש הפך לרעש לבן ומרגיע.

מוקדם יותר השבת הלכתי לפארק גדול פה באיזור.

עשיתי כמה סיבובים, קצת מתקני כושר, קצת מתיחות, ואז הבחנתי בספסלי שיזוף/נמנום חדשים שהוצבו ליד האגם שבפארק.

התחרטתי שלא הבאתי איתי ספר, והתיישבתי (או שאולי קודם התיישבתי ואז התחרטתי שלא הבאתי ספר)

כמה ספסלים משמאלי ישבה בנוח אישה נאה. לחצי רגע עלה בי האינסטינקט הבסיסי לנסות לתפוס את המבט שלה ולהרגיש חזרה את שלה אבל מיד ויתרתי.

היא היתה לבושה בשמלה פרחונית סטייל אירופה של לפני מאה או שתיים.

צמה קלועה, רגליים יחפות על האדמה, וכולה רכונה בריכוז טוטאלי ורוקמת משהו שלא הצלחתי להבחין בדיוק מהו, אבל יש מצב שהיתה לו צורה של דג גדול וצבעוני.

היה בזה משהו טהור ונשי וכל כך יפה ומרטיט.
אחד המראות המושלמים שראיתי. בחיי. מי שנגעל ממילים מתוקות מדי שיעצור עכשיו.

היא לא היתה יפהפייה באופן מיוחד. אבל התאמצתי לא להסתכל עליה יותר מדי, למרות שישבתי מספיק רחוק. וכשזרקתי מבט זהיר הייתי צריך מאוד להתאמץ להסיר אותו חזרה ולא לבהות בה.

וחשבתי, שאולי אני טועה. תמיד הוונילי היה נראה לי משעמם, חסר ולא מסעיר בלי תיבול קינקי ובדס"מי וקצת לכלוך וטינוף מלמעלה.

אבל באותו רגע עלה בי שאולי השלם נמצא שם, ואני בכלל זה שצריך קביים ועזרים מלוכלכים ולא נחוצים. ואולי זו השחיקה והמאיסה הקלה שלי לאחרונה בעוד ועוד בדס"מ משעמם שנראה אותו דבר. לא יודע.

אין לזה באמת תשובה. אין באמת "טוב יותר" או "נכון יותר" במשיכה ומיניות. ומה שבאמת הטריד אותי באותו רגע זה האם היא, שהיתה רכונה בריכוז, חליפות על הרקמה ועל ספר הוראות כלשהו בתחביב החדש (סביר להניח) שלה,
האם היא מודעת לכמה יפים נראים האגם העצים הדשא והיא יחד?

וכמה עצוב וגס היה לו הייתי קם לכיוונה, נכנס לעולם שהיא היתה בו בלי רשות וזורק איזה משפט התחלה זול ומשמים.

בטח היתה קמה והולכת משם אחרי כמה דקות.

נשארתי כמה דקות עם המוזיקה השרירים המתאוששים והספסל, כתבתי את המילים הדביקות האלו לפני שאגיע הביתה ואצחק על עצמי ועל ההיסחפות שלי. ואז קמתי משם, העפתי מבט אחרון והלכתי.

יש המון יופי נקי בעולם הזה.

שנה אני פה.

שנה שקרו בה המון דברים טובים והכרתי בה המון אנשים ובעיקר נשים טובות. עם חלקן היה מגע בדסמ"י מסוים כזה או אחר, חלקן הפכו לחברות טובות, או כאלו שמחליפים איתן שיחה מדי פעם. לאחת מהן, מדהימה במיוחד ושונה ואחרת מאד גם סגדתי לתקופה ארוכה.

וכתבתי וחפרתי. על דברים ששנים התביישתי בהם ונגעלתי מהם, ופתאום היה אפשר להוציא אותם לאור.

אמנם בשם בדוי, אבל עדיין. זה חתיכת דבר.

וצברתי המון עייפות.

אולי זו העובדה שגדלתי בנפרד מנשים עד גיל מאוחר מאד, אולי זה האופי שלי. 

אני אחד שמעולם לא היו לו סטוצים. מעולם. ואני בן 34. 

מבחירה. היו לי ויש לי לא מעט הזדמנויות לכאלה (ופאק איט אם זה נשמע כמו התרברבות)

האופציה של להכיר מישהי ומיד לנסות ליצור איתה מגע אינטימי היא בלתי נתפסת בעיני. ואם זה יקרה זה יקרה אחרי שדברנו זמן מספיק וכשהיא יזמה את זה

אחרת היוזמה שלי תגיע לאט מאד. 

ואחרי שנה כשאתה פועל ככה אתה מתעייף. כי אמנם לא פניתי פה להרבה נשים במטרה ליצור אינטרקציה בדסמית. להערכתי מספר חד ספרתי או טיפה מעל לכך במשך שנה שלמה, אבל הדבר הראשון שקופץ עליך הוא החשדנות.

אתה קורא בין השורות את זה שאתה בעצם מחפש סקס. את זה שהיא לא מעניינת אותך. שכולכם אותו דבר (אין כמו לפנות בלשון רבים), תשלח תמונה ולא דיק פיק!(לדעתי ארבע פעמים שמעתי את המשפט הזה בורסיות שונות).

על להחזיר תמונה מיותר לדבר. למה שאתייחס אליך כשווה? הרי אתה נשלט וכולכם מטרידנים מותק. זה הכלוב פה. 

הרבה הוראות וסימני קריאה וטון חצי מאשים. בטח אתה נשוי, בטח אתה מסתיר משהו. התמונה הזו באמת שלך?? בטוח שאתה לא נשוי? אולי אני מאמינה לך, אחשוב על זה. (תודה. מה הייתי עושה בלעדייך. ממתין במתח לתוצאות הפוליגרף שלך)

וזה מתיש. כשהכל כל כך נורמלי בחוץ, ופה אתה בחדר חקירות, אתה בסוף רוצה להודות באשמה ורק שיעזבו אותך בשקט. אז אתה משחק את המשחק.

הנה, קחי תמונה. כן, אני לא אשלח לך דיק פיק (בחיים לא נגעתי במישהי בשום צורה שלא מקובלת עליה, אז בטח אני אשלח לך תמונת עירום שלי בלי שאנחנו מכירים..). כן, אני אוכיח לך שאני לא נשוי. אני אוכיח לך שהתמונה הזו היא באמת אני. 

כן כן כן. כאילו את כבר השולטת שלי, למרות שאת בסך הכל לוגו מדבר, כמוני.

והקטע הוא אין לי טענה לאף אחת. התלונה היא על עצמי.

כולן פה מוטרדות ומקבלות פניות מוזרות, ותמונות שהן לא ביקשו, ופירוטי פנטזיות שהן לא מעוניינות לשמוע, ופניות גנריות, ועוד כאלה, לפעמים כאלו שהן הטרדות מיניות לכל דבר, ואז עוד קצת מהכל. ולפעמים כל זה בשבוע אחד. ראיתי. הראו לי.

אז אי אפשר באמת להתלונן על הזהירות והחשדנות, להפך, זה כנראה הגיוני. למעט מקרים קיצוניים ומעטים שבהם מעבר לחשדנות באמת נתקלתי בחוסר כבוד בסיסי בתור אדם. וגם זה כנראה הגיע בגלל חוויות עבר כאלה ואחרות.

אז הכל מובן.

ועדיין מעייף. 

כי כמו שמתיש לחוות הטרדות וחוסר כבוד, מתיש לפעמים להיות עסוק בלהוכיח שאתה לא שם, ושאני לא עומד להטריד אותך או לשלוח לך הודעה מינית מ0 ל100 קמ"ש, וללכת על גחלים מכל חצי משפט שעלול להזכיר איזו התנהגות שהיא נתקלה בה בעבר. ולך תבין אם היא מצפה לקצת כבוד בשיחה בתור שולטת או בכלל רואה בכבוד הזה שליטה מלמטה. 

ואין פה תלונה. סתם תמונה של מציאות. 

והיו גם אינטרקציות אחרות ומרעננות, כאלה שאפשר לדבר בהן חופשי. ולפעמים גם הגענו לרגע שבו שנינו השתוקקנו שאשיל כבר את מי שאני. ואציית, ואענה לך למה שתרצי ואעונה על ידך כפי שתרצי. ואוחפץ על ידך כמו *שאת* תרצי. 

הזמן עובר מאז שהתגרשתי. והחיים החברתיים שלי כבר חזרו כמעט במלואם למסלול מכל בחינה, וההבדלים באינטרקציות שם בחוץ לעומת הכלוב.. וואו איזה הבדלים באינטרקציות.

אבל אני סוטה, ולהתנתק לגמרי זה לא ריאלי, אז אני פה. ואחרי שנה הגיע הזמן לכתוב בטון שלילי פעם אחת.

נשאר להמתין שתחזור קצת אנרגיה, או שתצוץ המישהי שתירה בי חץ מורעל ותשתק אותי. אנעארף מה שיגיע קודם.

או בפמדום במוצ"ש הקרוב. אולי יחלקו שם מיץ אומץ ומשהו יקרה. אולי. 

לחיים. סופ"ש.

בשבוע האחרון, ובתדירות גבוהה באופן בלתי סביר, תוקפות אותי סיטואציות בעלות אופי בדס"מי במהלך חיי הרגילים (שהם למעשה 99.9% מהיומיום שלי).

ושוב ושוב עם כל רגע כזה אני מבין כמה כוח יש דווקא בסיטואציות הווניליות והתמימות האלה. ששום דבר בהן לא נעשה במכוון (לפעמים הוא נעשה כפלירטוט תמים שבמקרה לובש אופי בדסמי)

כי תמיד יש משהו באינטרקציה בדסמית גלויה שקצת מכניס הכל למעבדה. 

לסנתז יחד היררכיה זה יפה ומדהים, אבל קצת או הרבה (תלוי בנו) תעשייתי

המודעות הזו שאנחנו משחקים יחד, שיש פה השלמת רצונות וחיכוך הדדי של תשוקות. 

זה נפלא כרעיון. זה קצת פחות משפריץ את כל בלוטות הטעם שבמוח כי אנחנו בהצגה קלה. 

כשההצגה לובשת גם לבוש לטקס שחור-אדום, ומילים כמו "חתיכת אפס" / "גבירתי המלכה" וכו'. התחושה של משחק בהצגה רק מתעצמת וטעם הלוואי מתגבר.

למה אני אפס? למה את גבירה/מלכה? מה מציאותי פה? ממתי אני משוחח ככה עם נשים?

כשזה קורה בחוץ אין הצגה. אמנם הסיטואציה מוגבלת מאד, ואין פה מערכת יחסים, אבל זה תוסס ורוחש ומלא טעמים. וסקסי, יא אללה כמה זה סקסי.

זה גם גורם לי להבין את המשיכה שנעורה בי לאחרונה לחבלים או לסשנים של כאב, או של השפלות מטבע מסוים שאין לפרט כאן.

בחבלים יש מתווך. לא צריך לדברר את הרגע. יש חבלים שעושים את זה וממלאים את החלל הפיזי והווקאלי בדממה.

בכאב שקט יש מענה וקרבן מעונה, וגיצים של עונג שנורים לתוך המוח מבלי לעבור עיבוד מילולי. 

הסגידה, הכניעה והעינוי קיימים שם בלי להציג את השחקנים ולתת תקציר עלילה.

אני אוהב שקט בתוך הראש. בין אם זה שקט אמיתי ממש, ובין אם זה רעש ונילי שמקיף איזה רגע מתוק של עליונות נשית. 

אני אוהב איך שרגע כזה, במיוחד אם מתרחש במפתיע בזמן שאני על חוף יציב ובטוח, שוטף אותי פתאום והופך אותי לחומר נא ומדמם של בערה וסגידה ומטביע אותי בתוכו.

זמן ללכת לשתות בירה של טרום-סופ"ש

הרחוב אותו רחוב, הבניין אותו בניין, רכב זר אמנם חונה במשבצת הקטנה ההיא, אבל חוץ מזה הכל שם.

אם אכנס אני אזהה בקלות את ריח הצמחייה בשביל הגישה, ואדליק את האור במדרגות על אוטומט בלי לחפש.

אני זוכר איפה המעקה טיפה עקום, ואת הדלת שלנו אני מזהה גם בלי שום שלט עליה. אני גם יודע להגיד בדיוק איזו תיבת דואר מתפקעת מרוב עלוני פרסום דהויים. 

כל מה שאני צריך זה לעלות, לפתוח, להכנס, וברור שאת תהיי שם, וברור שתניחי את הראש עלי אחרי יום עבודה ושאלטף לך את השיער ונירדם ככה עד הבוקר. או עד שמישהו מאיתנו יעיר את השני כדי להתקלח.

לפעמים הייתי זורק את כל הדברים הטובים שקרו מאז בשביל עוד ערב אחד כזה יחד. כולל את הכלוב ואת הדברים שהעזתי לחוות מאז פעם ראשונה בחיים, את השחרור הזה ואת האנשים שהכרתי פה ובמעגלים אחרים. מעגלים שנפתחו אחרי שזה שלנו הלך והתכווץ עד שנסגר ונעלם. ממש לפעמים. בתדירות הולכת ונעלמת.

רגע אחר כך יש התפכחות וידיעה ברורה שככה זה היה חייב להסתיים, ושנתנו יחד גט כריתות לא רק אחד לשני, אלא גם לחיים האלה שלא הסתנכרנו לנו יחד. 

אבל אולי, אם רק היינו מסיימים פחות יפה, לא הייתי לפעמים מושך עוד כמה שניות בלילה ברמזור מול הבניין, מסתכל עליו ותוהה האם מחילות ארנבים קיימות באמת, והאם את זו שתחכי שם מאחורי הדלת אם אחליט לעלות כאילו כלום לא השתנה. 

לא בדקתי. צפרו לי מאחורה להתקדם. ובצדק, תכל'ס.

אני חושב שההבדל האמיתי ביני לבין חבריי הוונילים הוא המוכנות, התזמון.

החרמנות שלהם מתוזמנת, יחסית. הפורנו זמין רק בכתובות מסוימות. 

הם יודעים שהקולגה מהעבודה שיש להם קראש עליה צפויה להיראות ממש מושכת בערב חברה או בחתונה של שירי מהנהלת חשבונות.

לא סתם ככה באמצע ישיבה שגרתית ועייפה. הם לא יכנסו לשאול משהו והיא תשב בחזה חשוף ותשחק בו מולם בהיסח דעת בזמן שיחת חולין.

הבחורה שעובדת בחדר ליד לא תלחש להם פתאום בטון אירוטי מוגזם על פנטזיות מיניות.

ואף אחת לא תפרוץ להם לתודעה ותתיישב מולם בריבוע ברכבת בעירום מלא.

אולי מדי פעם זה קורה להם בפנטזיות, אבל בפועל? בחיים לא

אתם מכירים מישהו אחד שדבר כזה קרה לו?

אז לי זה קורה כל הזמן, נשבע לכם. ובהפתעה מוחלטת.

אתם מבינים שלתפקד ככה כרגיל (ובחיי כמה שאני מתפקד כרגיל ובפאסון מלא) זה חתיכת עינוי?

נ.ב 

תחליפו חזה חשוף בכפות רגליים שנחשפות, ועירום מלא בישיבה בתנוחה אדנותית או בזיעה של אחרי חדר כושר, ולחישות אירוטיות באוזן לדיבור בטון מצווה בחצי צחוק או בגלל לחץ עבודה.

נכון זה לא אותו דבר בדיוק כמו חזה חשוף או עירום. זה הרבה יותר מעניין וסקסי.

ואם אף אחד לא מוכן לגעת בזה וכולם עסוקים רק בציצים וכפות רגליים ומכות ודילדואים אז אני אכתוב את זה.

ריח גוף זה הדבר הכי סקסי וחייתי שיש. זהו.

וריח גוף של מישהי שמכניעה אותך מכאיבה לך ומשפילה אותך?

פולס חשמלי ישר למוח. מכת ברק לכל שאר החושים ושיתוק כללי של כל פעילות מוחית מיותרת אחרת.

אפילו לכתוב את זה אללה יסתור כמה זה מחרמן. 

נ.ב. אני סוטה.

אני מת על זה שבגיל 17-18 חשבתי שאני יודע הכל על מה שעושה לי את זה.

אבל היופי במוח סוטה הוא שהוא ממשיך להמציא את עצמו מחדש(בצורה סוטה כמובן) כל כמה שנים ולגלף קינקים חדשים שלא היו שם קודם. ושניים כאלה ממש מעסיקים אותי לאחרונה. אחד מהם ממש סוטה אז נעזוב אותו.

והשני שמזמזם לי בתוך המוח לאחרונה הוא חבלים. 

היו לי כמה אינטרקציות כצופה מהצד בחודשיים האחרונים, ואתמול גם נגעתי בהם, בחבלים, לכמה דקות בשיעור, ותרגלתי לבד* איזו קשירת בסיס. וקורים לי דברים נורא מוזרים במוח. נורא מוזרים.

1. זה האקט היחיד עד היום שאין לי בעיה לראות בו גבר דומיננטי. בכל אקט אחר זה ממש לא. למה? לא יודע.

2. פתאום החבלים גירדו לי ביד ומצאתי את עצמי מעוניין להתנסות בצד הקושר. בצד הפאקינג דומיננטי. אני.. בצד הדומיננטי.. wtf? בחיים לא עניין אותי להיות שם ולא הרגשתי צורך.

לא יודע מה עושות לי חתיכות הבד המלופפות האלה, אבל הן מתירות אצלי משהו שם בפנים.

* כן אני אשמח לפרטנרית שמעניין אותה גם לנשום קצת את העולם הזה.

לא סקס. לא עירום. לא דרך עוקפת לשום אקט. ח-ב-ל-י-ם. 

מהבסיס, בסטודיו, בלבוש, בשיעורים שלהם. התנסות חד פעמית או יותר. מה שיזרום. לקשור או להיקשר, אני פתוח לשניהם (אם כי עדיין מעדיף להיקשר)

בקיצור אין לי באמת מושג. אני חדש בכיתה ומחפש ליד מי לשבת ועם מי לשחק בהפסקה. קיצר מוזמנות לפנות אם זה מעניין

עריכה: נמצאה פרטנרית מהצד הקושר:)

גבולות, הסכמה, חיבור טוב, מילות בטחון, דאגה אחד לשני בסשן ובקיצור כל החרא הזה - זה חשוב. לא אומר שלא.

אבל זה לא מעניין, זה מיותר. זה כמו סכו"ם. הסכו"ם הצלחות המפיות והשולחן לא משביעים. הם כלום. 

פשוט צריך אותם כדי לאכול. טוב שהם שם, אבל במהות הם מיותרים. גם תמרורים ורמזורים.

צריך אותם כדי שלא יהיו תאונות, אבל הם לא יקדמו אותי במילימטר מתל אביב לירושלים. 

מה שבאמת משביע אותי זו הנקודה הזו של הרוע, של הסדיזם, החלק הזה שרוצה לרמוס, לענות, להשפיל ולשלוט.

אני רוצה להיות המזון של הדבר הזה, לעלות על המזבח הזה ולהיות קרבן העולה שמספק ומשביע את המקום הרע הזה. כמו שעיר לעזאזל. 

שעיר בגמרא זה גם כינוי לשֵׁד. השעיר לעזאזל הוא קרבן שניתן לשדים ולכוחות הטומאה שיש בעולם. 

הוא מנסה להתנגד ולא ללכת, הוא מקנא בשעיר השני, הטהור, זה שנבחר לבית המקדש. אבל ההתנגדות שלו חסרת תועלת. הוא מוקרב לאופל, ליצרים. זו לא המצאה שלי, כל אחד ומה שהוא לוקח מהזמן שהוא למד בישיבה. למדתי גם הלכות בישול בשבת אם תרצו, אבל זה יבריח אתכם סופית גם אם צלחתם את השעירים והקרבנות.

בדס"מ, שליטה, כאב וחוסר אונים על כל צורותיהם פחות מעניינים אותי כמשחק אוהב ונחמד. כלומר הם כן, זו הדרך הראשית לעשות אותם בלי תאונות. אנחנו לא אוכלים פה בידיים ולא נוהגים בלי תמרורים, אבל זה עובר קצת ליד. 

מעניינים אותי הרגעים שבהם אני מזהה ניצוץ של מדבר אפל ומלא שדים בעיניים שלך. של טומאה, של חשקים להכאיב, לשלוט, להחפיץ ולהתעלל. ולהיות זה שיספק אותם. המאושר והאומלל שיוקרב למענם. 

אתמול פגשתי מישהי כזו. אני די בטוח שהיא לא מצהירה שהיא כזו. היא לא מפה כנראה, אבל משהו בעיניים שלה ובטון הדיבור בסיטואציה מסוימת שהיתה בינינו, הספיקו כדי לזהות שם משהו מזה. זו היתה סיטואציה ידידותית מאד, אבל למדתי לזהות את זה גם שם.

הזיהוי הזה מקפיץ ומעורר את כולי בשניה. האופל הזה מעורר בי משיכה ממקומות הרבה יותר שפלים בנפש וגבוהים במוח. 

רעב זה מחרמן. הרעב שלכן, של חלקכן, לא הרעב שלי.

מי שמכיר אותי - הייתי דתי פעם וכל המשפחה שלי דתיים מאד. למה זה חשוב? חשוב

היה לי קבוע בלו"ז להיום ראיון עבודה בזום. למה זה חשוב? גם חשוב

אתמול הלכתי לפמדום, פעם שניה בחיי באירוע פומבי של הקהילה (אם לא מחשיבים מופעי קשירות ואני מעדיף לא להחשיב בשביל האפקט הדרמטי)

אוסף שתי חברות טובות, משלם, נכנס. מרגיש שהטלפון שלי בכיס קצת מתרגש מהמעמד, נכנס לשירותים כדי לבדוק מה קורה. יש ניחוש?

היה פמדום מדהים, הייתי רגוע, הסתכלתי על כמה נשים שהתנהלו מדהים והיה קשה מאד להסיר מהן מבט. לגשת לא העזתי, למרות רגע מחסיר פעימה שבו כמעט מצאתי את עצמי בסשן הצלפות עם אחת מהן. נשארתי אשכרה עד הסוף, אמרתי שלום למי שהתכוונתי להגיד (שווארמה לא הבאתי), ולפני שהורדתי את הליידי שאספתי גם זכיתי לחלוץ לה נעליים.

וגם וויצ' היתה.

דיברנו קצת. נישקתי לה את היד כשעברה לידי, ואמרתי לה תודה כי בזכות מה שהיה בינינו אני בכלל שם, והשתדלתי לא לבהות בה יותר מדי בזמן שהיא סישנה אבל זה לא היה קל. זו וויצ'.

אה כן, בראיון הזום הופיעו לי על המסך ארבע נשים. ארבע

ממתי יש ארבע מראיינים בראיון מקדים בזום? וכולן נשים! כאילו היקום זורם איתי עוד קצת על אתמול

והטלפון בכיס? סתם שטויות, כולה מסתבר שעשיתי שיחת ועידה לקבוצת הוואטסאפ של כל המשפחה המורחבת בשנייה שנכנסתי לפמדום. ממש שטויות.

אני עוד לא מעז לנסות לברר אם מישהו התחבר והאם שמעו משהו. אולי ב2056.