רסיסי שליטה

מתכתב עם מישהי מהעבודה.

מישהי שספציפית נוהגת לבקש דברים בלי "בבקשה" ושאר נימוסים אלא בטון מאד פוקד שעושה לי נעים במוח (אבל אנחנו מסתדרים מצוין והיא אחלה בנאדם)

אני בדיוק מתכתב פה עם מישהי תוך כדי עבודה (מהבית כמובן)

ואז זה:

אנחנו מתכתבים בלייב, היא מחוברת, אני מנסה להבין מה הסיכוי שהיא תבין או תחשוד מה מקור הטעות. 

ואז טוויסט בעלילה - נזכר שיש במערכת של אותו לקוח מחסנים שאנחנו מכנים כ"כלובים". 

יש הסבר מקרי לטעות שלי. שום דבר חריג.

אלא אם את פה ואז למען השם תתני מחר סימן בישיבה של הבוקר!! 

1. איפשהו בתיכון. כמה תלמידים מדברים על אחת המורות לאנגלית ועל איזה חזה יפה יש לה. גיל כזה מלא הורמונים והמון נושאי שיחה כאלו שחוזרים על עצמם בלופ חרמנות אינסופי. 

אני יושב שם, צוחק עם כולם, מגיב במקומות הנכונים ומתחיל להבין שמשהו אצלי חריג ושונה. החזה שלה לא כל כך מעניין אותי. אני נמשך אליה, אבל בצורה אחרת שאני עוד לא ממש יודע להסביר, אבל מספיק חכם כדי לסתום.

2. יסודי. מראים לנו (אולי ביום הזכרון) את הסרט "מבצע יהונתן" של מנחם גולן. 

המחבלת הגרמנייה הכי קשוחה שם (בהתאם לעדויות האמיתיות) הכיתה מקללת אותה כשהיא דופקת אגרוף לבחור ישראלי צעיר מהחטופים. אני מבין שאני דפוק. אני אפילו לא יודע מה זה "מזוכיזם". אני רק יודע שקורה לי משהו מאד מוזר בראש ובגוף. 

עד היום הקטע הזה בסרט קשה לי לצפייה. 

3. חבר עם אינטרנט לא-כשר (דוסים, כן?) אומר לי לראות איתו פורנו כשהיינו אצלו לבד בבית. 

הוא פותח תמונה של איזו מישהי ערומה. פוקוס על הפטמה שלה. אני מזייף חרמנות בצורה משכנעת. וחוטף הצצות לקשת שלה בכף הרגל. ושואל את עצמי האם יש כזה כשהיא יושבת על מישהו או מרביצה לו.

4. אני תלמיד ישיבה דוס. כבר יודע שאני מזוכיסט עם מספר פטישים. פחות תמים מפעם, הרבה יותר תמים מהיום ועם המון מצפון דתי. כבר אחרי התנסות אחת או שתיים אצל מלכה בתשלום.

יושבים 4 חברים אצל ידידה של אחד מהם. היא יפהפייה בצורה אחרת (וזה לא זכרון רומנטי. היא אחת הנשים היפות שהכרתי גם במבט לאחור)

במהלך השיחה ולא זוכר איך הגענו לשם היא אומרת שהאצבע השניה שלה בכף הרגל יותר ארוכה מהבוהן.

"מעניין אם זה אומר משהו" היא אומרת ספציפית לי. בחיי. אתם מכירים את הקלישאה הזו בטח שזה מעיד על דומיננטיות מינית נשית, הכרתי את זה.

לא יודע למה היא פונה דווקא אלי. אולי בניגוד להיום לא ידעתי להסוות מבטים? אולי סתם צירוף מקרים? 

כמובן שנאלמתי ולא פלירטטתי חזרה כדי לבדוק את השטח. דביל.

5. מישהי, שאסור לי ממש, אבל ממש אסור לי לפנטז עליה מבחינה דתית. מארחת אותנו (אותה רביעייה מהסיפור הקודם) בביתה

היא אשה נשואה, מבוגרת מאיתנו ב30 שנים. היא אשתו של רב כלשהו. יותר נכון שהוא מארח אותנו ואשתו נמצאת בבית, אבל ממנו שכחתי מזמן.

היא נכנסת לסלון וחולצת נעליים. והרגליים שלה מעוררות בי חרמנות שלא הכרתי מעולם. שילוב של הסמכות (סוג של רבנית מול תלמידים) האיסור (גם נשואה. גם פעמיים מהגיל שלי. גם פטיש שהתביישתי בו. גם ליד החברים והמשפחה שלה) והאופי שלה (שהיה בו משהו מאד פתוח ודומיננטי במפתיע, יחסית לדמות "אשת הרב" הקלישאתית)

דחפתי את המראה הזה עמוק למגירה שלא הצלחתי לסגור בתוך הראש. מגירה שנפתחה לי שוב ושוב בלילות נטולי שינה אך ממש לא נטולי חלומות. 

אני אוהב את השימוש במילה "כימיה" בענייני בדס"מ

באופן רגיל (דייטים, חברויות, רומנטיקה) אנשים משתמשים במילה "כימיה" כתחליף יפה ורומנטי יותר למילה "חיבור" או "התאמה" 

היתה בינינו "כימיה" - היה חיבור טוב.

יש "כימיה" בין השחקנים בקבוצה - הקבוצה משחקת בצורה מחוברת ומתואמת.

אבל בבדס"מ המילה הזו מקפלת עוד שכבה.

כי "כימיה" בקטע של התאמה ואווירה בדייט בדס"מי זה טוב וחשוב. 

אבל צריך גם כימיה אחרת. מסתורית הרבה יותר. כימיה אמיתית, משהו כימי לא ברור בראש שלי שהופך אותי מבנאדם שסורק וסורק ובודק ולא אוהב לכופף ראש ולפעמים עם אף מוגבה - לאחד שפתאום רוצה לכרוע ברך, להרכין ראש, להיות מוכנע, ולהרגיש על הלשון טעם צורב של השפלה תלות ושפיפות רוח.

אין הסבר לזה. יכולות לשבת שתי נשים מושכות, חכמות, מעניינות, רהוטות ומצחיקות לידי. אני אמשך לשתיהן.

אבל עם האחת יהיו לי יחסי גומלין רגילים, והשנייה תתסיס בי ותצרוב בי תשוקות אדירות לכרוע ברך ולסגוד, ותעורר בי רעב אדיר אל המרות שלה. 

למה? לא יודע, כימיה. תהליכים כימיים במוח שאני לא אבין לעולם באופן מלא. 

כל משיכה מינית היא כימיה, אבל יש כימיה שאפשר להבין אבולוציונית וביולוגית, ויש כימיה סוטה. 

אין כמו כימיה סוטה.

"וואו איזה גוף היה לה" "איזה תחת!"

"מת להזדיין איתה כבר" (או "לזיין אותה" בגרסה הצורמת יותר לאוזן הסאבית המצויה)

"אתה איש של תחת או ציצים?"

"היא ירדה לך? היא יורדת?"

רבים מחבריי הטובים הם וניליים לחלוטין. 

והשיחות איתם על מין עוד מימי חטיבת הביניים.. יא וואראדי איזה שעמום.. כמה קלישאתי, כמה ליניארי. 

זה מתחיל בחרמנות, ממשיך בגוף, מגיע לסקס, ובחלומות הפרועים גם לאיזו שלישייה.

אני מגיב בהנהונים, ומדי פעם תורם איזה מלמול רנדומלי כמו:

"וואו סקסי בטירוף אחי", "ציצים", "היא באמת פצצה",  "מי בא להמבורגר?",  "שנזמין פיצה?" כדי שיבינו שאני בהכרה ונמצא איתם. אבל בפנים אני משועמם מוות*

ומה שבאמת עובר לי בראש זו התנשאות ותהייה על מה שמעורר ומחרמן אותם כל פעם מחדש. כבר שנים.

זהו?! גודל החזה שלה ואיך היא יורדת? לשכפל עוד אחת במיטה? שם זה מסתיים, שזה בסדר. אבל מה שהורג אותי - שבעיקר שם זה גם מתחיל ונדלק.

הם בכלל מבינים כמה מבט מסוים של אשה יכול להיות סקסי? כמה טון דיבור וסמכות יכולים להיות שטופי ארוטיקה?

כמה יופי יש במסירת שליטה למישהי? כמה בלתי אפשרי להישאר בהכרה כשמישהי גורמת לך למסור לה את השליטה עליך בלי שיש לך דרך לחסום את זה?

כמה מדליק ואלוהי הוא חוסר אונים? כמה מחרמן מעיף ומעמיד את הגוף ואת המוח זה לשתות כאב פיזי, ולהרגיש איך ההנאה שלה מהרגע מחניקה אצלך כל גניחת כאב שרוצה לפרוץ החוצה?

לראות בעיניים שלה את הרטיבות מזה שאתה מתמסר לרשותה ולרצונה למרות הכאב וההשפלה, ולדעת שאתה הכלי שמעיר בה את העוצמה הנשית הזו? לסגוד לעוצמה הנשית הזו?

ומה עם הפלירטוט שיש בפקודה, בחליצת נעל, בכריכת חבל, בנקישת אצבע ובכריעה על ברך?

יקום שלם עם מערכת שמש נפרדת שהם פשוט לא רואים, ומצפים ממני להתלהב איתם מהשתקפות חיוורת של ירח על חלון.

לפעמים אני מקנא בפשטות הזו.

ולפעמים מגיע רגע סוער על ברכיים ששוטף לי את המוח יחד עם הקנאה והתסביכים, ונשארת רק סגידה ומוח מגורה. כמו עכשיו בגלל משהו שקראתי ומפריע לי לעבוד.

*ייתכן שראוי להתנצל על הקינק-שיימינג (או בעצם וניל-שיימינג) שיש פה, אבל זה לא טור על השער של הארץ אלא רק מה שרץ לי במוח. וחוץ מזה ונילים מסתדרים טוב מאד אני לא דואג להם.

כן חשוב לי להבהיר שלרגע לא היתה לי כוונה לזלזל בהמבורגר טוב או בפיצה ברמה. או באוכל בכלל.

אתמול במשך ארבע שעות רק שתקתי.

במשך ארבע שעות בהיתי באנשים קושרים ונקשרים ובעיקר שותקים, והייתי יכול לבהות עוד אם לא היו מקפלים את המקום.

ראיתי המון אינטימיות, כאב, תשוקה מבעבעת, ייסורים, איסורים, ריחוק קר ואכזרי, קרבה עוטפת וחמה והמון שליטה.

ושום דבר מזה לא עבר דרך מילים. 

זה עבר בחבלים ולולאות, במבטים, תנועות גוף, עוויתות כאב, עיניים נואשות וצמא שקורן מכל תא בגוף.

לפעמים צריך לדבר כדי להדגיש איזו נקודה של שליטה והחפצה ושל היררכיה והתמסרות.

ולפעמים אפשר לשתוק, כי הכל נוזל לך מול העיניים במיליון צבעים.

לא לקחתי חלק, אבל הייתי מרותק.

והאנשים התלויים העקודים המיוסרים והמעונים מולי היו הרבה יותר חופשיים ממני.

גיליתי שפה חדשה עם צליל שלא הכרתי עד היום. כי לא ידעתי שלדממה יש צליל כל כך ברור וחזק.

מקנא.

"לא מבזבז/ת זמן על חסרי ניסיון" "לא לבתולים אנאלית" משפטים שיכולים להפוך לסטיקרים לרכב פה.

מה שמעלה שאלה - האם אי פעם קעקעתם את השם שלכם במוח של מישהו?

איך אפשר להשוות בין סיור מודרך ומוכר שיוצא בזמנים קבועים, ובין לשבור את חומת הפחד והרעד, את החששות והרתיעות, לפרוץ למקום שרגל אדם מעולם לא דרכה בו, שדה שמעולם לא נחרש והכל בו טרי וירוק.

ושם לבצע את מה שזה לא יהיה. 

זה לא יהיה חלק, יהיו רעידות של הגוף, תצטרכו להחזיק את היד שלו או שלה. אולי תתבקשו לעצור ולנסות שוב בפעם אחרת. אולי תיזרק מילת בטחון לאוויר בשיא העוררות.

אבל כשהמחסומים סוף סוף יפתחו, כשההגנות תקרוסנה אחת אחרי השניה לרגליכן, אתן אלו שתצעדו פנימה אל העיר הנצורה המחכה לכן בפחד וציפייה באימה ותשוקה. 

והשם שלכם ייחרט בה לנצח על ראש ארבעת צריחיה. מעל כל שם אחר שייחרט שם בעתיד.

יש אוויר חדש ומציאות חדשה בכל מפגש משותף, בכל תשוקה שיוצאת לאוויר, בכל היררכיה שמופיעה ונולדת יש מאין כאילו היתה שם מהרגע הראשון עד שמגוחך לדמיין אחרת. יש יופי באקטים החוזרים יחד, בלמידה ובפסיעה חרש בשבילים ובמעיינות של כל אחד ובהכאת שורשים אחד אל תוך תוכי השני. בהתמדה.

ועדיין. 

ריח האדמה של הראשוניות. צבעי הלבלוב של ירוק חדש שמופיע ומתחיל לרקום חיים משלו, לנשום בעצמו, לגלות את הרעב לקרן השמש שלו. לדרך שבה היא בוחרת לבצע בו את הפוטוסינתזה שלה.

את הפעם הראשונה שבה הכאיבו לי באמת או טפטפו עלי שעווה רותחת אני לא אשכח, לא את הסגידה האמיתית הראשונה ולא את הקשירה הראשונה (והאחרונה) באוויר.

גם אם אחווה ואכווה שוב ושוב ובעוצמה כפולה. הן לעולם תהיינה שם, המקעקעות השונות.

השם שקועקע במוח על האקט הזה יישאר אותו שם של מי שפרצה לשם ראשונה, של מי שהישירה מבט לתוך העיניים שלי שניסו להסוות פחד ורעד, שהתלבטו האם להגיד לה לוותר ולעצור או להמשיך.

של זו שתפסה לי את העורף בעדינות ודחפה אותי אותי להמשיך למקומות שלא הכרתי. ששתתה את הרעד שעבר לי בגב בחיוך. 

ושל זו שראתה את הרעב, ההלם והאלם שהכו בי וחוללו יחד תשוקה חדשה שלא הכרתי.

של זו ששיחקה בתשוקה הזו להנאתה.

ברצותה מענה בהרעבה ואיסור. וברצותה משביעה בעינוי והיתר.

לשבור ולהכניע את הפחדים. לצרוב את שמך בברזל מלובן עמוק בתודעה של אדם שהתמסר, דווקא אליך. 

את הדברים האלה אף מקלחת של אחרי לא שוטפת מהתודעה. 

שבתות עם חברים זה משהו אחד.

שבתות עם חברים בקיץ זה משהו שני.

שבתות עם חברים כשא' נמצאת זה כבר משהו אחר לגמרי. אני אכנה אותה "אדונית האופל". 

זה גם מתאים לה, וגם מתאים כאן במיוחד כיוון שאין לנקוב בשמה. וגם כי אני חושש שרסיס מהנשמה שלי נשאר לרגליה.

היא ונילית כמובן(הלוואי ולא), לא יודעת עלי כלום(הלוואי וכן).

אדונית האופל.

זו פעם שלישית סך הכל שאנחנו נפגשים. המוח שלי נהרג שוב ושוב כשאני לידה, ויש הילה אפלה סביבה שאני מוכן להישבע שרק אני ראיתי. כי רק אני הייתי הקרבן חסר הישע שלה.

אני אחרי גירושין, היא מסיימת קשר ארוך שעוד דועך לו לאיטו. לא יקרה בינינו כלום. אבל יש פלירט קל.

אני אוהב לחפור בראש במילים ארוכות ובאובססיביות בנוגע לגורם של כל התלקחות בדס"מית המתרחשת אצלי. איזו תנועת גוף או משפט הציתו אותה.

לפעמים אין לי הסבר, אני לא יודע להניח אצבע על שום דבר. 

היה לי בלו"ז, שלשום במוצ"ש, מפגש כפול (תמים וידידותי בלבד אמנם) עם מישהי מהכלוב. כך שלא הייתי מתפלא אם היו אומרים לי שיום השבת ישאיר בי רשמים קשים. היה גם פמדום ששקלתי לרגע לבקר בו וכצפוי אצלי ויתרתי.

אלא שהתכניות הכלוביות בוטלו במפתיע. ובכל זאת סיימתי על הברכיים, מנטלית.

ומסתבר לי שוב ושוב, שיש משהו אחר בדינמיקה עם אלו שלא יודעות עליך כלום, אלו שנוחתות עליך במפתיע כשאתה לא מוכן.

אלו שמפלרטטות אתך בכאילו וניליות, אבל שפת הגוף שלהן כולה מלאה בטחון ואדנותיות, והיא מרגישה שקורה אצלך משהו ונהנית מזה. ואתה נהנה מזה. אז היא ממשיכה להתנהג באותה צורה, ואפילו להגביר את הסם. היא מרגישה מבלי ממש לשים לב שיש לה כוח עליך. קצת שונה מזה שהיא מכירה מול גברים, וזה מסקרן אותה.

וברור לך ולה ולחברים שמשחקים אתכם סביב השולחן שיש איזשהו זרם סמוי ביניכם. 

אבל אף אחד לא מנחש איזה זרם עובר לי בגב. אף אחד לא מנחש כמה כף הרגל שלה שנמצאת עשרים סנטימטרים ממני חורצת בי תלמים נפשיים.

אף אחד לא מנחש, בזמן שפותחים עוד קלף בטקסס הולדם, כמה אני משתוקק להסניף עד כלות הנשמה והחומר כל קימור וקימור בגוף שלה.

עד כמה אני רוצה וצריך להתאיין לידה ובתוכה. 

היא לא קוראת בלוגים שלי ולא שותפה ללכלוך שיש לי בראש. אבל משהו מחייך בעיניים שלה. היא שמה לב לצמא שלי. אני לא אדם שקוף בדרך כלל כשאני בסביבה סטרילית, אפילו יותר מדי אטום, אבל זה יותר מדי.

ארור תהיה הקיץ! ארורה תהיי אדונית האופל שאת!

בעצם ברוכה תהיי. או היי מה שתרצי, אני גם אהיה מה שתרצי. וקחי כל מה שתרצי.

מי פאקינג יסרב לך?

אשה יושבת. 

גבר על ברכיים.

ויד מלטפת שיער.

כל כך מחפיצה ומקטינה התנועה האדנותית הזו, המסמנת הזו, שנעשית בהיסח דעת. 

ובן זמנית מגדילה ומרגשת.

אתה, שגבוה ממנה בראש או ראש וחצי, כעת ישוב בדממה לרגליה, נמוך ממנה בהרבה. הרצונות והתכניות שלך אינם נחשבים לכלום, רק שלה. והיא עסוקה בכלל בשלה, אין לה זמן אליך, היא רק שולחת יד בהיסח ותופסת ומתחככת במה ששייך לה ומונח לידה כרכוש דומם.

כמה מקטין ומשפיל.

אבל היא כל העולם שלך כרגע, לרצות אותה זה הרצון שלך. הבית, העבודה, החברים והתחביבים שלך אינם חשובים כעת. ויש רק היא - היא הכל וההנאה והנוחות שלה הם הכל.

והיא בחרה להחפיץ דווקא אותך. היא רוצה אותך שם לרגליה.

כמה מעצים ויוקרתי.

הדיסוננס הבוער הזה.

בין הרצון לטעום השפלה אמיתית, וצורבת. לחוש מוחפץ ונחות לחלוטין מול מישהי - אל מול הסירוב לקבל יחס מזלזל או לא ראוי בעיניי.

המתח הזה בין לרצות להיות מתחת ובין הרצון להיות ליד ובאותו גובה בו זמנית.

לייצר משהו טבעי ואמיתי וחזק יותר מחומרים אחרים שיש בחוץ, אבל לסנתז אותו יחד במעבדה משותפת. 

והקושי להאמין שזה בכלל אפשרי או שיש מי שמבינה ומבחינה בתפר הדק והמדויק הזה, אל מול הפעמים בחיי שאני נשבע שזה היה שם ושהיו מי שהבינו ונהנו מזה.

חוסר הרצון להגדיר את עצמי כ"נשלט" בגלל שאני באמת לא כזה מהמון בחינות, ויחד עם זה להיות טוטאלי ברצון לשרת ולסגוד אך ורק בשביל לשרת ולסגוד, ובלי טיפת משיכה להיות דום או להכתיב איזה אקטים יהיו.

דיסוננסים זה מתסכל וסקסי ולוהט ומחרמן ומסובך. 

לא משעמם אצלי במוח, אבל לפעמים קצת מעייף.

מאד מאד קצר כזה (לא המשכתי את הרפרנס הפוליקרי המתבקש, בכל זאת מדובר בשיר זכרון אולי הכי יפה שנכתב פה) - שבו זה ננעל.

בכל אינטרקציה מוצלחת עם שולטת או מישהי דומיננטית יש את הרגע הזה. 

לפעמים הרגע הזה קורה לבד עוד כשאתה נתקל בבלוג שלה, לפעמים בשיחה או במפגש הראשונים, ולפעמים אחרי.

אבל זה רגע שחייב לחלוף באוויר, לנקוש לך במוח. נקישה שיכירו רק נשלטים שבאמת מחפשים דינמיקה אמיתית שמעבר לכמה הצלפות ונישוקי רגליים (ובכל הכבוד)

ואין זה משנה אם היא תהיה השולטת שלך לתקופה הקרובה, אם תבלו יחד סשן אחד סוער וזהו, או שבגלל נסיבות החיים לא תתראו לעולם ומה שיש ביניכם יוותר על המסך בלי שנפגשתם.

מה שחשוב הוא שהנקישה הזו קרתה. הרגע הזה עבר שם, ושניכם חשתם בו. הוא יכול להיות קצרצר או מתמשך, אבל הוא חייב להופיע.

הרגע שבו משני אנשים זרים, שכפופים לרשת כללים המורכבת מאגו, נימוסים, ביישנות, פוזה, קודים חברתיים, דפוסי התנהגות וכו', הפכתם, ובכן, לשני אנשים זרים עדיין אבל עם טוויסט.

כעת אתה כפוף לה. אתה משתוקק לסגוד לה ולשרת אותה, והיא חשה בזה ויודעת את זה. ובלי זה זה פשוט לא יקרה, אתם תשארו זרים עם תשוקות תואמות, אבל ביניכם יהיה אוויר קר שאינו מוליך טיפת אנרגיה מאחת לשני.

זה יכול להיות משפט שהיא אמרה, טון דיבור, תמונה מסוימת, תוכן של שיחה או סימון באצבע. 

לא חרמנות, כי חרמנות היא חולפת ותלויה בי. היררכיה היא אמיתית ותלויה בנו.

מה מעורר את זה? ואיך? אלו כבר ענייני הנפש, המוח, הכימיה והביולוגיה. 

אבל הרגע הזה תמיד קיים. והוא נפרד מרצף הזמן.

הוא יותר משבריר שנייה בתוך אינסוף, יש לו צבע וטעם ותחושות. 

וזה לא משנה מה קורה בהמשך ומה יקרה מחר, אלו רגעים שאסור לתת להם ללכת לאיבוד.

מכור לרגעים. מכור לשעונים שמפסיקים פתאום לתקתק, ונקישות אחרות נשמעות בחדר.