רסיסי שליטה

לא לא זה לא משחק מילים מייגע על המילה "פטיש".

עברו יומיים, אבל אני עוד מנסה להסדיר נשימה ולא לחתוך ורידים מרוב חרמנות.

האירוע והמסגרת אינם חשובים, אך התחלתי לפני זמן קצר אימון מסוים חדש בחיי. כזה הדורש מאמץ פיזי. 

אחד על אחד עם מאמן. 

המאמן לא הגיע השבוע, הוא שלח מחליפה. 

יא ראב אל עלמין כפי שאומרים בני דודינו.

לא פגשתי מישהו עם אופי פיקודי כמו שלה גם לא בטירונות אי שם לפני מיליון שנים. קרעה אותי מהרגע הראשון, הודיעה לי שעל כל תנועת גוף לא נכונה שאעשה (תנועה מסוימת שלמדנו ותרגלנו בשיעור) היא תריץ אותי עוד. הקול שלה יציב ונחתך בסימני קריאה ענייניים וברורים. הטבעיות שבה היא קילפה מעליה את הנחמדות העניינית של הדקה הראשונה ועברה למוד סמכותי גרמה לי לסחרחורת פיזית.

העיניים שלה, בהירות כמו קרח, קדחו לי במוח במשך שלושת רבעי שעה של פלירטוט בדס"מי ספורטיבי עם מישהי שכמעט בלי לגעת בי גרמה לי להתאפק לא להשפריץ מכל מקום.

יא וואלי כמה שהייתי נותן בשביל אקט אלים ומדמם איתה. יא וואלי כמה שתשוקה לכאב יכולה לסמא.

אי שם, חמש דקות לסוף, ירדתי על הברכיים לידה וניסיתי להסדיר נשימה. היא נעמדה לידי ומעליי, התרככה מעט והסבירה לי שזו המטרה שלה כמאמנת, ושלא אבהל. 

אולי החרמנות גרמה לי להיאלם ולהיראות סובל ועוררה בה חששות על הפסד לקוח פוטנציאלי.

"לא לא.. ממש לא.." התנשפתי. "בדיוק.. בדיוק ככה אני צריך"

וצדקתי, זה אכן היה אימון מושלם מבחינה מקצועית, אבל המוח שלי התכוון למשהו אחר לגמרי. 

כשהלכתי כמובן שאמרתי לה להתראות ותודה רבה. אבל בחיי שאני לא מבין איך היא לא שמעה את המוח שלי
צועק בכלל "תדרכי לי כבר על הראש יא אלילה!"

כשזה מדויק, כשזה יציב, כשזה שם וכשזה אמיתי, אני קורס חסר הגנה וכל כך בקלות.

ואני בקושי זוכר איך היא נראית.

ישבתי לא מזמן עם מישהי מכאן. היא סיפרה על הזוגיות המושלמת שלה, ועל התבלין הבדס"מי שחסרונו מעט מתפיל את שגרת חייה.

ועל אף שלא ביקשה את עצתי, אמרתי לה שחלילה מלהתרגל לזוגיות נדירה שכזו כמובנת מאליה.

היום חזרתי לזירת פשע ישנה, לאיזור בו החלו נישואין שהתפרקו. 

כמה זכרונות הלמו בי בחוזקה מפתיעה.

שאריות של דם, רוק ודנ"א מהניר שהייתי אי שם ביקום מקביל בעבר לפני כמה שנים.

הרבה יותר בטוח בעצמו, מעז, יוזם, מפלרטט, הופך שיחות היכרות ביישניות לדייטים ראשונים. ודייטים ראשונים לזוגיות.

שונה ממי שנהייתי לאחר מותה של אותה מערכת. מגשש, מחפש, מגלה פה פתאום באתר עולם חדש עם חוקים אחרים, נורמות אחרות, דורך על קצות האצבעות בזהירות כדי לא לייצר רעש לא נכון.

מנסה ללמוד את עצמי פה. עד כמה אני נשלט והאם אני בכלל מסוגל להתנהג כמו נשלט? עד כמה אני ונילי והאם אני יכול לחיות כוונילי?

נזרקתי מעולם יציב של תשובות לעולם חדש של שאלות.

ובינתיים החורף עבר, והוא אפילו היה מדהים. והשמש הקיצית שיוצאת בחוץ קוראת לי מיום ליום לשוב בחזרה אל העולם המוכר, המואר, זה עם כללי המשחק הידועים, הנוחים, שאני מכיר מפעם, אלו שאני שוחה בהם. 

מה זה בכלל בדס"מ בשבילי? מנה עיקרית? רק תבלין?

ממשיך ללמוד את צעדי הריקוד שלי ואין לי מושג אם הריקוד הבא יהיה מהיר יותר, עדין יותר, או אגרסיבי וקר יותר.

מוצא את עצמי נמשך פתאום למסיבות, לפומבי, לכאב חותך, אולי אפילו כאב חודר. משתוקק להסתער על גבולות. לטרוף ולהטרף כמו שתמיד פחדתי לעשות.

ורגע אחרי זה נרגע. וממשיך להשקיף מהחלון בנחת וללמוד לפני שאגש שוב אל הרחבה.

באתי לכאן למצוא תשובות, מצאתי הרבה יותר שאלות. 

זה פחות יציב, פחות בטוח, אבל זה הרבה יותר מסעיר. העונג הזה שבפחד. בלא נודע והלא מוכר. 

בנות. 

ילדות, נערות, בחורות, נשים.

ועוד יותר אלו החילוניות, לובשות המכנסיים הכופרות החוטאות והמחטיאות.

כשאתה מתבגר כדתי, מגע מיני הוא מחוץ לתחום. אם אתה גדל בסביבה דתית הארד-קור כמוני, גם סתם מגע או אפילו
דיבור עם בנות הוא מחוץ לתחום. גם אלו הדתיות, משכבת הגיל שלך, מהשכונה שלך. כל אינטרקציה מעסיקה אותך במשך ימים,
כל שיחה קטנה או הודעת SMS נטענת במשמעות לא-קיימת.

כל נערה שמחייכת אליך גורמת לך להסתחרר ולהתאהב. והמחשבה שייתכן ואתה מעורר בהן עניין? זה אפילו לא עולה לך לראש כאופציה.

ואלו החילוניות? עם המיני והשורטס והגופיות, והצחוק הקולני והבטחון העצמי.. הן כבר אלות יווניות. מחוץ לתחום, בלתי מושגות אפילו בפנטזיה.
בנות אלים. 
אני זוכר ששתיים כאלו התיישבו לידי באוטובוס והתחילו לשיר ולדבר איתי. אני ממש זוכר את התסכול מחוסר היכולת שלי לעצור את הלהט בפרצוף
שמן הסתם התפשט על כולי בצבע אדום לוהט. את התחושה שהן יודעות על החיים פי מאה ממני. את חוסר היכולת להכיל את זה שהן היו בנות גילי פחות או יותר.

וזה מותיר רושם. השנים עוברות. אתה יוצא לעולם, מתחזק, ואז מתרחק, ומתגייס ומשתחרר, ולומד. והדופק לאט לאט נרגע.

וכשהדופק חוזר למצב סדיר אתה גם מסוגל לנהל שיחה. ולגלות שאין שום שוני בין דתיות לחילוניות ובין גברים ונשים. לא בעניין הזה של האנושיות.
גם הן נבוכות, ולא בטוחות, ובוכות. ומתאהבות, ונמשכות, ומפלרטטות (ובכמה בדיעבדים כאלה אני נזכר שוב ושוב), וגם הן בנות אדם.

והכל עובר. חוץ מהחותם הנפשי ההוא שחרוט לך אי-שם בגזע המוח. הקול הקטן המשותק ההוא שרוצה ליפול ולכרוע ברך בפני זו שאיננה בת אנוש מושגת.

כשמישהי במכנסיים וגופיה מדברת איתי אני כבר לא מסמיק, אני לא נבוך, אני כבר לא בהלם מכל אינטרקציה, וכבר לא רואה אנשים לפי השתייכות/חוסר השתייכות דתית.
הרי גם אני כבר לא הולך עם כיפה לראשי. אבל עמוק בפנים, יש בי את אותו נער נבוך עד אימה, הממאן להאמין שבת-אלים שכמוה מדברת איתי, מתעניינת בי, נוגעת בי.

זה לא התחיל שם. הסגידה החלה אצלי הרבה קודם כילד קטן. אבל אין ספק שהחינוך הדתי תורם. 

גירל אישיוז

הנקי הוא חם, עוטף וחברי. 

"אידיאלי". הרי הכל בטוח ובהסכמה.

הגבולות יציבים, החיבוק לפני ואחרי חם ואמיתי.

ויש את זה המלוכלך, הקר, המרוחק והיצרי. 

שבוע של ביעור חמץ אצל המשפחה, עם אינטרנט כשר למהדרין וללא גישה לכלוב או לכל תוכן אחר הבעיר משהו חדש גם אצלי, תשוקה חדשה. ואולי זה הקיץ בכלל והגעגוע לחורף?

התשוקה לקור מקפיא, לרעב שמתמלא במילוי של הרעב האחר ההפוך.

לידיים שורטות, לכאב חד שלא בהכרח תבוא אחריו אף שיחה קרובה ומנחמת. 

לאינטימיות פרוצה ומאיימת, חודרת. חודרת גבולות. שורש ח.ד.ר. 

תשוקה חדשה כזו שפעם היתה גבול מפחיד.

חדר זו אינטימיות. "הביאני המלך חדריו"

וחדר זו גם חדירה לשם, חילול הקודש, חילול הגוף.

פנטזיית אונס שאני לא מכיר עוברת פתאום לגור אצלי במוח, ולא משחררת.

חמץ ומצה, חום וקור, ניצוצות וקליפות, טוב ורע. 

אחד ח(כ)ם ואחד ר(ש)ע.

מה נהיה ממני.. סוטה

כאב הוא כמיהה, הוא צמא. 

לפעמים כל המגע והסגידה שבחדר לא מספיקים. 

ההשתוקקות לעילויה ולהאלהתה של העומדת מולך למעליך לא יודע שובע בהגשת משקה, בעיסוי ונישוק כפות הרגליים, הידיים, הזרועות, השוקיים והכתפיים, או במילות סגידה והלל כאלו ואחרות, גם לא בכריעה והשתחוויה או שימוש כזה או אחר.

הצמא רק גובר. ההשתוקקות להיות מוחפץ ממלאת כל נים ונים בגוף.

ואז זה מתפרץ. באשד אדיר של תשוקה.

תשוקה לכאב. לפאקינג כאב. לייסורים, לעינויים, ללכלוך הגופני העיצבי הזה שבא מהידיים שלה.

כאב חד, צורב, מסמא, כזה שיוציא ממך קריאות תחנונים, התפתלויות ואנחות נטולות פאסון בעליל. 

לחוש אותו מידיה.

לשתות כשיכור מוכה צמא את האותות החשמליים הנורים מאצבעותיה, משעוות הנרות שלה או מרצועות השוט, ישירות לתוככי המוח. להתענג על הסבל שאת מוציאה ממני, להתחנן אלייך להפסיק כי באמת כואב ובלתי נסבל, ובאמת הגוף שלי לא עומד בזה ואני רוצה שתפסיקי.

ולקוות שהיא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שעמוק בפנים אני בעצם מתחנן אליה להמשיך ולהגביר ולהעמיק.

הרפלקסים הכי בסיסיים של כל יצור חי מורים לו לברוח מכאב, להימלט ממנו בכל מחיר, להתעוות ללא שליטה תחתיו.

אבל לבחור בכאב? לבקש אותו? להתחנן אליו? לצעוד במודע אל תוך סערה עצבית מייסרת ומענה מידיו של אדם אחר?

אין רעב לשליטה גדול יותר.

הרבה דברים טובים הביא האתר הזה לחיי מאז גיליתי אותו באמת לפני מספר חודשים - 

פחות הדחקה, פחות בושה, יותר הבנה של מה מושך אותי ומה לא, מה נשאר ברמת הפנטזיה ומה אפשר לממש, כל שניה עם וויצ', כמה חברים מדהימים - כאלה שאני רק מתכתב איתם וגם כאלו שאפשר ממש לקבוע איתן לקפה ולהתכווץ קצת בכיסא כשהן מרימות טונים במהלך שיחה נלהבת על בדס"מ בציבור. (ואז גם רואות שאני נבוך ונקרעות מצחוק)

ויש אפקט אחד שלא צפיתי. 

היות והתודעה שלי פתוחה, הפנטזיות שלי פתוחות לעיני כל בבלוג. ולאחר מכן גם בארבע עיניים.

אני מגרד מהמוח דברים שהעלו אצלי אבק שנים ארוכות.

דברים ששכחתי מרוב הדחקה מסיבות כאלה ואחרות, ופתאום אני מאוורר את המקומות האלה במוח.

לפני חודשיים יצא לי לספר איזו פנטזיה נשכחת מימיי הדתיים שוב ושוב בשתי הזדמנויות שונות, יום אחרי יום. משהו שכמעט שכחתי מרוב שבזמנו לא היה לי נעים לפנטז. משהו שהדחקתי עמוק עמוק בזמנו מרוב שהיה נמוך ובוטה עבור מי שהייתי.

ופתאום ניערתי מזה את האבק, נתתי למחשבות האלו חיים חדשים, קצת פוטוסינתזה וחילוף חומרים. ניקיתי את הבושה. 

והתוצאה? חלומות. 

לא סתם חלומות, אלא חלומות אירוטיים. ולא סתם חלומות אירוטיים כאלה שבאים מדי פעם, אלא כאלה סביב שליטה, וכאלה מדויקים שנוגעים עמוק עמוק בבדס"מ שיש לי במוח.

כאלה שגרמו לי במשך שבועיים להתעורר באכזבה וללכת לישון בציפייה כל לילה. 

מאז התדירות ירדה, אולי קצת התרגלתי. המוח למד לסגור את עצמו חזרה. 

ולי נשאר להמשיך לשתות קפה ולהמתין בסבלנות לגל הבא שיטביע אותי.

היה יום הולדת לוויצ'

כמובן שהגעתי. גם אם דברים לא הסתנכרנו בין שנינו בצורה מדויקת - היא עדיין וויצ'. והמוח שלי הוא עדיין מגרש משחקים פרטי שלפעמים היא משחקת בו כשמשעמם לה.

אז היו כמה דברים טובים שהתרחשו שם:

-- אוכל טוב ושתיה.

-- כמה אנשים שהכרתי רק כניקים בכלוב והיה ממש נהדר לראות במציאות.

-- והיו חמש דקות של חור שחור שבלעו לי קצת את השעות שלפני ואחרי. כמה דקות אחרי שהגעתי, וויצ' ננעלה על המבט שלי, תפסה אותי פתאום באגרסיביות בגרון לאורך המסדרון שלה, וזרקה אותי לתוך חדר השינה שלה ושם ציוותה עלי להחליף לה נעליים כי אלו שעליה התלכלכו.

כמעט שכחתי כבר כמה מדויק וטוב זה לשבת שם לרגליה ולעשות מה שהיא רוצה, כמעט שכחתי איך אני נוזל לרצפה מולה ברגע שהיא רק רומזת.

מהרגעים האלה שיישארו לי במוח לנצח. וואלה אני לא זוכר את עצמי יוצא משם חזרה אל כולם לסלון. אולי זה בגלל שאני עדיין שם.

תודה על זה וויצ'. ומזל טוב יא מדהימה! תודה לאל שצדת אותי ולימדת אותי מה זו שליטה ומה זה בדס"מ.

ובכלל צריך לדבר על זה מתישהו. גברים שקושרים נעליים לנשים.

זו פעולה מחרמנת וסקסית ברמות לא הגיוניות, ולאחרונה אני נתקל ביותר מדי סיטואציות רחוביות (או סיפורים שאני שומע/קורא) שבהן זה מתרחש.

אני חושב שחברה שמספקת שירותי קשירת נעליים ספיישל לנשים דומיננטיות יכול להיות משהו שיתפוס חזק בעולם.

אולי אקרא לזה Shoes-Wolt

שוקל לייסד. 

יושבים כמה חברים אתמול בערב.

את אחת מהן אני רואה פעם ראשונה, לא מכירים. באיזשהו שלב היא רוצה להראות לי משהו אצלה בטלפון, אני קם מהמקום ונעמד לידה והיא נשארת לשבת. נותנת לי מבט כלפי מעלה של: "נו איפה אתה? בוא תראה"

אני יורד לידה על ברכיים כדי לצפות יחד.

וזו הסיבה שלפעמים מעייף כל הדבר הזה. כל הבדסמ הזה.

אתה אדם נורמטיבי, עובד בעבודה רצינית, מחזיק חיים חברתיים די מלאים, פוגש אנשים, מתכנן את הסקי הבא באירופה ועם מי תראה ליגת האלופות בעוד שבועיים. אדם רגיל, לא מאד מיוחד.

אבל סיטואציות כל כך קטנות וסתמיות זורקות אותך לתוך סרט בדסמי שרץ בתוך המוח הפרוץ וחסר ההגנה שלך והופכות אותך לבוער ופגיע.

להיות על הברכיים ליד מישהי, מישהי שחולצת לידך נעליים במפתיע, ידידה שרושמת לך בצחוק "יאללה אני אחכה הרבה?!", מישהי שנותנת לחבר שלה סטירה קטנה בכאילו. 

וכו' וכו' וכו'

אם יש משהו שאני מקנא בו אצל ונילים זה שלפורנו שלהם יש כתובת. מחליטים אם להכנס או לא.

אצלי הוא מופיע ונעלם כל הזמן, כל היום, בלי לדפוק בדלת. הוא הומלס, נווד, נמצא בכל מקום ושניה אחר כך לא קיים בשום מקום.

ואתה אמור לשמור על פאסון ולהתנהג רגיל כי אף אחד סביבך וחוץ ממך לא חרמן עכשיו כמו סוס מיוחם (אין לי מושג האמת לגבי ייחום של סוסים אבל זה נשמע דימוי חזק) כי אף אחד אחר חוץ ממך לא רואה משהו מיני כלשהו בסיטואציה הזו.

מצד שני הפורנו הונילי כל כך משעמם וגרוע.

אני אשאר עם שלי. תודה

האקט הכי משפיל, הכי מגעיל, הכי סקסי. 

האקט שהוא מדד לרמת המשיכה ולעוצמת הסגידה שלי לזו שמולי.

מדד על רמה. כשאני מתלבט כמה אני שם בתוך העסק אני שואל את עצמי כמה מתחשק לי. כמו מכ"ם מדויק שקולט את תנודות המוח שלי.

משהו שדוחה אותי. ופתאום מחליק לו לאט והופך למסקרן, למעניין, ופה ושם לממש מושך.

כשהוא מושך, ההשתוקקות אליו היא נדירה. כשלא, אפילו הרעיון קשה לעיכול (תרתי משמע קל)

וגם כשהמכ"ם משתולל ומצפצף מרוב סגידה -  זה רק על הגוף, לא בפה. כלומר, פעם או פעמיים בחיי פנטזתי אפילו בפה. אבל ביום יום? ממש לא. 

שתן, הדרך הכי קדומה הכי ותיקה והכי אגרסיבית לסמן טריטוריה על מישהו, לסמן בעלות. לסמן. 

נשגב מבינתי איך יש שמבצעים אותו הארד-קור, מלא, בפומבי, או ללא היכרות אמיתית. זה אני שמתוסבך מדי או הם שהכל זורם להם נכון? (עוד תרתי משמע)

מי שמתקלח בזהב כל יום הוא איש עשיר או שהזהב שלו פשוט מזויף?

לפעמים אתה בין כמה עולמות. 

גם וגם וגם. חיתוך קוראים לזה המתמטיקאים.

אתה חי בכולם, ובכולם אתה חי. אתה החיתוך ביניהם, והם האיחוד שלך.

העולם שבאת ממנו, העולם שממנו יצאת, העולם שבו מונחות התשוקות והיצרים. קודש וחול, שקט ורעש. 

ולפעמים החיתוך בין העולמות הוא קבוצה ריקה. ואין מי שבאמת מבין מה אתה רוצה. כי העולמות שלך זרים אחד לשני ואתה לא שם ולא פה. 

ולא בכלוב ולא מחוץ לכלוב. לא מאמין ולא כופר, ולא משתוקק ולא אדיש, לא מקולר ולא ונילי, לא לבד ולא יחד.

ותוהה אם הערבוב הבלתי אפשרי הזה אפשרי או מתקיים רק בדמיון והאם ישנו אי שם מי שנמצא ומבין על מה אתה מדבר.

מבול. לפעמים צלילה לעומק רק גורמת לשכרון.

רוצה שהים פשוט יקרע לשניים ואני אבחר צד. אבל אני תמיד נשאר עוד רגע להתלבט, והים נסגר ואין ברירה אז שוב בודקים מה יש בעומק.