רסיסי שליטה

פערים.

פערים במקום שלנו בחיים, בציפיות, במה שאנחנו יכולים להביא לקשר הזה ולשליטה הזו.

לפני לא יותר מדי שעות, אתמול בערב מאוחר, אנחנו יחד ברגע הכי אירוטי והיררכי שהיה לי בבדסמ ולנו יחד. בפער. הכי אירוטי והכי צובט. ידענו בתחילת הערב לשם מה אנחנו מתכנסים.

מסתכלים אחד לשני בעיניים ויודעים שאנחנו בנקודת זמן בה הציפיות שלנו שונות. מבדסמ, משליטה, מהדרך בה אנחנו מעוניינים לחוות אותה. ידענו את זה כבר תקופה.

ודמעה מתנוצצת אצלה, ואחת נקווית גם אצלי.

שאלתי את עצמי בזמן האחרון אם יש סשן שיכול להביא אותי לדמעות, אני לא אחד שבוכה אחרי סשן חזק ועוצמתי. בכלל בכי זו לא פעולה שכיחה אצלי, אבל קראתי שיש אקטים שמוציאים דמעות בבדס"מ לפעמים.

אז אין אקט כזה עבורי, אבל מסתבר שיש שולטת כזו.

וויצ'.

הקולר, אמנם "קולר אימונים" כפי שאמרת לי כשענדת לי אותו, הקולר הזה ירד. ירד מהצוואר וירד פה באתר. ומהמוח?

במוח יש דברים שנצרבו אצלי ולא יימחקו.

החיוך שלך, הבטחון, העוצמה, היופי שקורן בו זמנית מהעיניים ומאצבעות הרגליים והידיים ומכל מקום בך. 

ההיררכיה מולך אמיתית הרבה יותר מכל דבר שאכתוב פה ומכל החלטה שקיבלנו.

"אתה משוחרר ניר שלי" אמרת לי אתמול ושנינו חייכנו לשמע הפרדוקס שטמון במשפט הקטן הזה.

אני משוחרר אבל לנצח אני שלך. חוויתי אתך שליטה אמיתית, טהורה, עמוקה. 

סגדתי לך, לקיום שלך, לאישיות המלאה צבעים  שלך, צבעים שלא ראיתי קודם אף פעם. לא משנה אם נדרשתי לעשות משהו שאני אוהב ומחכה לעשות, ולא משנה אם זה היה לנסוע חצי שעה לכל כיוון בלי לראות אותך כדי להניח משהו שהיית צריכה על מפתן הדלת כשלא הרגשת טוב וללכת מבלי לראות אותך אפילו.

וכמה מרשים היה להביט בעינייך כשסיכמנו את עצמנו שם אתמול אצלך. לראות את העצב והרגש והצחוק כשאמרנו עוד כמה מילים כדי למשוך ערב נוסף שכולו וויצ', ולהרגיש איך גם שם את בשליטה מלאה. 

שום זיוף אין אצלך. שום זיוף לא היה בסגידה שלי אלייך. 

הרף שהנחת לי במוח כרגע ביחס לבדסמ הוא בגובה בלתי אפשרי. אבל לא אכפת לי, כי הרגעים אתך שייכים לי והם יישארו אצלי לנצח. 

ארבעה חודשים של וויצ'. ארבעה חודשים זה פסיק בחיים שלמים, ונצח ביקום שבראנו. יקום שהוא כולו שלך.

יקום שעוד נציץ לתוכו מדי פעם יחד. כי תודה לאל נשארנו חברים, ואני עדיין תחתייך בכל מובן גם אם כבר לא משוייך. 

הרווחתי חברה שהיא בן אדם מדהים הרבה לפני שהיא שולטת, ושולטת שתוריד אותי על הברכיים במבט קצרצר ואפס מאמץ.

אני חושש שעלולה לרדת לי דמעה שניה. 

עוד ניפגש, וויצ'. 

תודה. וויצ'.

סוף

רגליים על שולחן

דיבור בסימני קריאה

מבט חודר ומחפיץ (במיוחד של וויצ')

סימון עם הידיים

גסות רוח היא דבר כל כך סקסי לפעמים.

שותה בירה רגועה של שישי בצהריים, אין לוז.

ואז וויצ' מתקשרת בשיחת וידיאו. ובמהלך השיחה, "בטעות", המצלמה שלה מכוונת לרגע לכפות הרגליים שלה.

"מתי אתה פה?"

וזהו. אין מוח, אין לוז, אין כלום. ואני מתייצב. 

"את בכוונה עושה לי את זה?" אני שואל לפני כמה דקות. והיא רק מרימה גבה בתגובה, כאילו שאלתי אותה האם השמש זורחת במזרח*

זה לא הוגן, אני חלש מדי מולה. אני חושב שאגיש תלונה. אין איזה חוק להגנת הנשלט במדינה הזו??

*יש מצב שהשמש זורחת בכלל בצפון.

תכלס יותר משלושה. מסתבר בשיטוט אחורה שזה היה אחרי צום יום כיפור. 

קיבלתי אדומה תמימה בלי הרבה מלל. 

אני חשבתי שזו סתם תהיה שיחה על משהו שכתבתי, או אולי משהו שיוביל להתכתבות שמהר מאד תתאדה כי מי אני בכלל שאעניין את הוויצ' הזו שם עם הפרופיל הבטוח והמנוסה והתמונות האלה שממיסות לי את השכל??

והיא? (ציטוט שלה) "כבר ידעתי והחלטתי אז שתהיה שייך לי"

והיא גם יודעת טוב מאד מה עשה לי לשמוע את המשפט הכל כך מחפיץ הזה.

לקח קצת זמן וכמה התכתבויות סתמיות (לא תמיד הטרף יודע שיש עליו צלב. נדמה לו שהוא עדיין בטוח) ובסוף, לפני שלושה חודשים היא נעלה עלי את הלסתות המכושפות שלה. 

וזה לא כוחות. 

כי היא אינטלגנטית, ומלאה עומק, והיא קוראת אותי כמו ספר פתוח. 

והיא זורקת לי משפטים שמוציאים אותי מדעתי, ואז צוחקת, ואז מסתכלת עלי באיום וגורמת לי לפחד כמו ילד.

והיא יוצרת היררכיה שהופכת לאט לאט ממשהו שנכנסים לתוכו למשהו אמיתי. ואני פתאום מוצא את עצמי ממש לא מעז לשבת בכורסא הקבועה שלה ומנסה להבין איך זה קרה? 

איך משני זרים אני כל כך תחתיה וכל כך כפוף לה?

אה כן, יש את העניין הזה של היופי שלה שהופך למלחיץ תחת מבטים מסוימים שלה ולמלכודת דבש במצבים אחרים. ויש לה כפות רגליים שהופכות את כל זה לסתם לא הוגן, באמת לא הוגן.

היא רק חולצת נעליים (או משתמשת בי לזה) ואני הופך לשלולית של כלום ושום דבר. 

אז היום זה אחלה תאריך להגיד תודה על שליטה אמיתית, על שריטות עמוקות גם במוח וגם בגוף, על רעידות שעוברות לי בתודעה ובעמוד השדרה כשמתחשק לך להשתעשע, ועל ההזדמנות לנסות לעזור ולשרת כשהחיים והשגרה קצת עמוסים ושוחקים. ועל כמה גבולות שחשבתי שהם שלי עד שבאת ולקחת לי אותם כי מסתבר שגם הם שייכים לך

וויצ'

סשן ראשון עם וויצ'. 

היא מופיעה אצלי בדלת. בהתראה חלקית (ידעתי שהיא תגיע, לא ידעתי בדיוק מתי ולא היה לי מושג מה עושים).
לבושה שחור, מתוקתקת, נראית מדהים. מזל שאני לא בטרנינג.

אני מבין שהיום לא יהיה סתם ערב רגיל (גם הרגיל אצלנו הוא בדסמי. אין הצגה בסוג היחסים שלנו)

וכשהיא פורסת את הציוד שלה על השולחן אצלי בסלון, אני גם מתחיל לפחד ממנה שוב.

יש שם שוטים. וחבלים. ומחטים. ונרות בצבעים שונים. וכמה דברים שאני לא יודע בדיוק מהם אבל נועדו להסב כאב, מעדיף לא לתהות איפה.

היא אשכרה ארגנה לי ארוחת טעימות. רק שלא ברור אם אני הטועם או שאני הארוחה. 

יש משהו בסשן שמיד זורק אותי לימים שבהם הייתי ממש משלם כסף בשביל אחד כזה קצר לשעה. כי הסתתרתי מהכל, והדחקתי והתביישתי בהכל.

התאורה המעומעמת, אור הנרות, הלבוש השחור של וויצ'.

אבל איזה הבדל.

איזה הבדל במי שמנהלת אותו, ברוגע שהוא מתנהל, בשליטה שלה בי ובסיטואציה, ובעיקר ברצון שלי להיות שם בשבילה ובכמה שזה אמיתי. 

היא מסבירה לי מה מילות הביטחון שלי, ומשהו בטון שלה גורם לי לחשוד שהיא יודעת שמהר מאד אשתמש בהן. האפקט עלי כמובן חיובי.

זה גורם לי להנהן מולה בצייתנות ולהחליט שכל עוד זה תלוי בי אני לא מוציא מהפה אף אחת מהן. 

אז מה היה בתפריט?

חבלים.

זה קורה על שולחן הסלון שלי, וזה לא סשן חבלים, אבל יש משהו ממכר במגע הזה של החבל, ובחוסר הידיעה אחרי כל קשר ולולאה עד כמה מוגבל אהיה עכשיו, לאיזה תנוחות מוזרות אצטרך להגיע כשארצה לנשום או למתוח איזה שריר.

ויש גם אינטימיות כזו שלך עם התנוחה שהקושרת מביאה אותך אליה. אתה לומד לחיות בה, לומד את מרחב התנועה שלך.

הצלפות.

אני קצת חששן. לא מהמכות, מזה ששומעים הכל בבניין שלנו.
היא נותנת כמה. זה לא חדש לי, אני אוהב את הכאב שבה ממנה. אבל השוטים המפוארים שלה ימתינו כנראה להזדמנות אחרת לנעוץ בי שיניים באמת. אה כן, ויש איזה רולר חד כזה שהיא משחקת איתו עלי בסוף הסשן כעינוי אחרון. 

ההנאה שלה מהכאב שלי ממכרת. 

מחטים.

מדויק מדי ומלאכותי מדי בשבילי. מסתפקים ב4-5 קטנים. לא יודע. אני אוהב דברים יותר זורמים, פחות מדויקים, כמו שעווה רותחת שמטפטפת לך על העור..

שעווה.

החלק שבו היא צובעת אותי, ומטפטפת עלי, וחוסר הידיעה מתי הטיפה נופלת, ואיפה, ומה רמת החום בנר הנוכחי, יותר קשות מהחום עצמו. אני שם לב ששמירה על פנים חתומות לגמרי מטריפות אותה, וגורמות לה להגביר את הכאב. 

וכל זה כשהיא רכונה לידי, מעלי. מחזיקה לי את היד או סורקת אותי במבט מלמעלה. 

הדינמיקה הזו מטריפה את כולי. החרמנות שלה מהכאב שלי טורפת לי את המוח. הכל מעורבב. דם ואש ותימרות עשן.

היא צוחקת בסוף הערב שעדיין לא הרגשתי כלום, שלא אעוף על עצמי מזה שלא נשברתי.

יש רצון להתגרות ולהגיד משהו, אבל אני מעדיף לשתוק.

כשאתה קרבן למענה יפהפייה וחושנית שזוללת את הכאב שלך ברעבתנות, לפעמים עדיף לסתום, לסתום ולחכות שהיא תתעייף ותניח עליך מגפיים כדי שתוכל קצת לנשום.

וכל זה עם קולר שהיא שמה עלי... מסתבר שאני רכוש פרטי.

תודה וויצ'

(נראה כמה זמן יקח לי להפנים שפרסמתי פה תמונה, להיזכר איזה פחדן אני, ולהעיף אותה)

יש תמונות באינטרנט או פריימים כאלה ברחוב שאתה נתקל בהם ומרגיש שמשאית במשקל 30 טון דרסה ומעכה אותך.

החרמנות שמלפפת אותך מוחשית מרוב שהיא חזקה.

במקרה הזה משהו במבט שלה בפוזיציה המדויקת ובכניעה. סעמק ערס.

איך בכלל אפשר לא לסגוד לנשיות כזו כשנתקלים בה?? 

אינעל העולם עם המזוכיזם הזה. אחכה שההתקף יחלוף

אם ביום מן הימים תצעדו ברחוב, ותראו אדם בשנות השלושים לחייו, מעט גבוה, שיער כהה, לבוש כנראה בג'ינס וסריג שחור פשוט וחלק, ומסתובב בין העוברים והשבים ומחלק להם פליירים. לכל אחד פלייר אחד.

והפלייר לבן ונקי, ועל כל פלייר ופלייר מודפסת באותיות גדולות מילה אחת ויחידה:

                      "   וויצ'   "

אל תחשבו שהוא השתגע, אל תחשבו שהוא זקוק לטיפול או לגלי חשמל במוח. אל תברחו ואל תנעצו מבטים.

לא ולא. הוא בסך הכל מוצף עד כדי טביעה בנוכחות שלה, ובשליטה שלה, וחייב להאריק אותה קצת ממנו אל הרחוב והעולם כדי לא להשתגע.

אני נורמלי. אל תתנו להם לבוא עם החלוקים הלבנים לקחת אותי.

לפעמים היא מורידה לי סטירה.

ואחריה עוד אחת.

ובין סטירה אחת לרעותה אני נרתע אחורה ומתקומם לשבריר שניה, כי מה פתאום שיחבטו בי משל הייתי כסת מאובקת לפני פסח, ואז אני גם נזכר מי זו שעומדת לחבוט בי.

ואני מסתכל בעיניים שלה ובשפה העליונה שלה שנושכת את התחתונה בהנאה ואני נהנה מההנאה שלה אז אני מתרכז מהר לפני שתנחת המכה השניה בזה שאני הכלי שמסב לה את הסיפוק הזה, וגם מזכיר לעצמי שבלי קשר להנאה שלי מההנאה שלה זה חלק מלהיות משרת ומשרת טוב חוטף כשמגיע לו ולא פוצה פה ולא מוציא הגה. 

ומסתכל לה בעיניים, כי זו לא בושה שהיא מכאיבה לי אז מהר לפני שהמכה תנחת אני גם מפקס מבט לתוך העיניים שלה כדי שההיררכיה בינינו תימתח מהעין שלי לשלה כמו חוט ברזל חזק ויציב.

ואז המכה השניה נוחתת. 

ואני מסנכרן את הכאב של המכה הקודמת יחד עם זה החדש שנחת עכשיו יחד עם כל מה שעבר לי במוח בחצי השניה ביניהם ושתיארתי פה ללא פסיקים וללא נקודות כי אין זמן וחבל לפספס את הרגע.

חצי שניה כל העסק.

ומהצד השולט מה? יש משהו שמשתווה לסערה הזו? 

אולי יום אחד אפרוץ את הגבול ואנסה להבין מה מרגישים שם למעלה. הלוואי שכל הטעמים האלה נמצאים שם, הלוואי בשבילכם, כי אני שבע רק מזה, מחצי השניה הזו. 

וזה לפני שהיא מנחיתה את השלישית והרביעית או נושכת לי את האוזן תוך כדי נעיצת ציפורניים בגב או דוחפת לי כף רגל לתוך המפשעה. 

למה שקורה שם במוח, כבר אין לי מספיק מילים

כתבתי לא מזמן שפנטזיות מזוכיסטיות של כליאה אלימות אונס ועינויים ליוו אותי מהיום שבו אני זוכר את עצמי (אבל ממש מאז. מגיל גן). ומה לגבי פטישים?

מה לגבי מלכת הפטישים, כף הרגל? 

היא בוודאות לא היתה שם בילדות, אני זוכר את הפנטזיות בגילאים הללו. הן כללו אלימות, חוסר אונים, ובהמשך אפילו השפלות ("אפילו" כי בהשפלה יש עומק מעבר למה שיש באלימות שכוללת מגע פיזי) אבל לא כפות רגליים.

אני אוהב פטישים שנוגעים עמוק, שיש בהם משהו מעבר לפיזי. וכפות רגליים, עם כמה שהוא פטיש נפוץ, יש בו משהו שנוגע בגבול שבין הפיזי למנטלי.

מצד אחד הפיזי - איבר לא קטן, מלא קימורים, לא פעם כזה שמגרה את חוש הריח.

מצד שני המנטלי - איבר שמסמל עליונות, איבר שמשמש אמצעי לסגידה כלפי בעליו. איבר שמסמל כניעה והשפלה. 

אני חושב שהרגע שבו אדם מבין שהוא נמשך לכפות רגליים זה הרגע שבו המזוכיזם הגס שבו (תכאיבי לי!) משתכלל ומצמיח גם ענפים דקים ועדינים יותר. 

המנטלי מתבל את הפיזי, הפיזי הוא הגזע והשורש שעליו יושב הכל. 

תיאוריה בשקל, אבל לפחות אצלי היא נכונה.

אז אני לא זוכר בדיוק מתי הבנתי שכפות רגליים מושכות אותי (ומתי הבנתי שהן אפילו הדבר שהכי מושך אותי). אני חושב שזה היה שם תמיד, כמו פצע סגור שצריך לגרד ולגרד כדי לחשוף.

ואני זוכר את אחד הרגעים שבו גירדתי וגירדתי חזק.

כיתה יא', אין לי אינטרנט עדיין בבית. אין סמארטפונים. בקיצור הבנתם את הפואנטה - אין פורנו. 

מה כן יש? תמונות שיש בעיתונים או קטעים ספציפיים שיש בסרטים וניליים ואני יודע לאיפה צריך להריץ. 

ואי שם בשביעית נחתה אצלי תמונה של ג'סיקה בייל בידיעות אחרונות מאיזו כתבה.

היא עירומה, אבל מסתירה את מה שלא חוקי לחשוף בעיתון. 

הגוף שלה מסנוור לי את החיים. היה משהו פראי בתמונה הזו, בתנוחה שלה, במבט שלה. העיתון היה שמור אצלי באחת המגירות בחדר, סך הכל ידיעות אחרונות, לא משהו חשוד.

אני מדי פעם מוציא אותו ברגעי חולשה. ומתישהו שם לב שדבר אחד חסר לי. ומהרגע ששמתי לב שהוא חסר, אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליו - כפות הרגליים שלה חתוכות מהתמונה, הן חורגות מגבול הדף בעיתון. כבר קודם לכן אני זוכר שהתחלתי לתת תשומת לב לאיבר הזה. אבל לא ככה, בנפרד ובמפורש.

זו תמונה סופר סקסית. זו התמונה היחידה בערך שאני ממש זוכר עד היום שהחזקתי. ועדיין משהו שם חסר ואני לא מבין למה. למה אני כל כך רוצה לראות את סוף הרגליים שלה??

וככל שאני מתעסק בזה ומדמיין את זה אני מתחיל להכיר במה שקורה אצלי - אני נמשך לכפות רגליים. בפני עצמן. 

אני מגרד את זה ומגרד את זה, והפצע נחשף ונחשף ואין דרך חזרה. הקרחון הולך ומתגלה והוא עצום בגודלו. וגם היום, כמעט עשרים שנים אחר-כך, עדיין חלקו מוסתר מתחת למים.

זה מקפל את הפיזי והמנטלי והמוכנע וההיררכי והגבוה והנמוך והמקומר והריחני והנשי. הכל שם.

והודות לג'סיקה בייל התחלתי לקרוא לזה בשם. 

למעשה - כפות הרגליים הראשונות בחיי שעליהן ממש פנטזתי במפורש, הן כאלו שאף פעם לא ראיתי בעיניים. 

אולי בעצם גם הפטיש לנעליים סגורות נולד שם?

הייתי משחק המון כדורסל בתקופת התיכון.

לפעמים אתה משחק מול מישהו ברמתך מהשכבה שלך. פעם אתה בכושר טוב יותר, כל קליעה נכנסת, כל הטעייה עובדת, ופעם הוא. 

בכל מקרה, המשחק יהיה מתיש לשניכם.

אבל לפעמים המגרש ריק ויש רק איזה ילד בכיתה ו' שמבקש ממך לשחק אחד על אחד, אז משחקים.

ואז אתה חוגג עליו, ומדמיין שאתה מייקל ג'ורדן. זה לא כוחות. יש לך יתרון פיזי לא הוגן בהגנה ובהתקפה, אז אתה משתעשע.

הרי אין שאלה מי ינצח. זה לא כוחות, כאמור. השאלה היא כמה חשק יש לך לשחק עם היריב, כמה מהרפרטואר אתה תנסה עליו עד שתשתעמם. 

והוא? הוא נהנה שבכלל הסכמת להכנס איתו לזירה. הוא ידע שהוא על תקן של טרף קל, של שעשוע עבורך, הוא מקבל את ההשפלה בברכה. לא כל יום יוצא לו לשחק עם שביעיסט במגרש כמו גדול.

אני מבין לאחרונה מה הרגישו הילדים האלה מהיסודי שביקשו לשחק איתנו.

זה לא כוחות מה שאת עושה לי בראש, וויצ'.