רסיסי שליטה

לא מסתדר לה הפמדום אתמול בערב. אז במקום זה אנחנו יחד. 

הכי הרבה זמן וויצ' שהיה לי ברצף, משבת בצהריים עד היום בבוקר. פוגשים כמה אנשים טובים ואז יש רק היא.

וגם אז אני בקושי מתנתק ממנה כדי לנסוע לעבודה. מוזר שיום ראשון הבן זונה הזה ממשיך להופיע גם אחרי יום כזה. גם אחרי שהסירנה שלי שרה לי בתוך הראש וגרמה לי להתנפץ לתוך קרחון בלב אוקיינוס הקרח הצפוני.

מינונים זה דבר חשוב.

אני מכין את עצמי לזה שהיא תטרוף אותי, אני לא מכין את עצמי למינון שבו זה קורה.

זה לא כוחות.. אני נכנע, אני נמס, אני נגמר לרגליה, והיא שותה עוד ואוכלת עוד ונוגסת ישר בצוואר. 

בכל פעם שאני מתנגד למשהו היא שותה את ההתנגדות שלי כמו מנת חיסון. זה מחלחל לה בדם ורק מחזק ומעצים אותה. כשההתנגדות מופיעה שוב היא כבר מנטרלת אותה בלי מאמץ, בלי לשים לב. 

זה לא כוחות, שנינו יודעים, אבל כשהסתכלתי לה בעיניים רגע לפני שנכנסתי לרכב (ואיכשהו לא דהרתי לתוך העץ הראשון ברחוב) ואמרתי לה את זה היא צחקה וסיננה "אבל ניר, אפילו לא התחלתי"

אני חושב שאני מפחד ממנה.

כְּלוּם רְצוֹנִי נוֹצַר מוּלֵךְ?

לֹא פָּחַד! אֶלָּא דָּחַף אֶל -
צִיוּוי וויצ'
אָנָּא,
עַשִּׂינִי אֵין-יֶשַׁע.
כּוֹפָה? הָפוּךְ!
לָךְ נָתוּן, וְנוֹתֵן כֹּל.
דְּעִי, כִּי תַּחְתַּיִךְ - יַעַד.

(פלינדרום משופץ מהעבר)

להלן רשימת מכולת של קלישאות:

אמא דומיננטית? לא במיוחד

אבא דומיננטי מדי? לא במיוחד

בית מפורק? תודה לאל. לא

עברתי התעללות מינית בילדות? תודה לאל(2). לא

אדם דומיננטי שמנהל אלפי אנשים ביומיום ומפצה על זה בבית? לא

אדם רך שרגיל להוריד ראש ולקבל פקודות ולוקח את זה הביתה? לא

מה עוד יש?

מה שבכלל מייתר את החיפוש הזה אצלי הוא הגיל שבו אני זוכר פנטזיות ראשונות אצלי. סביב גיל 4-5

לפני שידעתי קרוא. לפני שידעתי כתוב(מה שניתן להסיק גם לפי המשפט הקודם). לפני שידעתי מה זה בנות. לפני שהיתה לי משיכה מינית למשהו. כמה שנים טובות לפני, ולאורך כל הילדות.

הייתי נדלק מסרטי אקשן ומתח שיש בהם רוצחות נשים. שיש בהם נשים שמענות או חובטות בקרבנות חסרי אונים ואומללים. הסרט הוסטל? ישנתי על השולחן בכמה וכמה שיעורים בגלל נדודי השינה שהוא עשה לי. תיאורים של אונס בידי אשה? גם. 

בגיל שבכלל היה אסור סרטים כאלה ולא היה אינטרנט ובית דתי וכו'. מוצאים דרכים. יש דברים שלא חשבתם עליהם גם בסרטים תמימים מאד.

זה קצת רע. אני, הפתעה, נגד אונס ורצח. אמרתי כבר טריגרים כלשהם אז מותר. 

(בגלל הגיל המוקדם שבו זה צמח אצלי, כבר ידעתי לחפש מבטים מסוימים ותגובות מסוימות אצל חברים מהכיתה ולנסות לשער למי מתהפכת הבטן כמוני)

לא מדבר רק על גיל עשרים, מדבר על כיתה א' ב' ועוד קודם. כשבנות לא עניינו אותי בכלל, חוץ מבמקומות האלה. 

פנטזיות חטיפה וכליאה והרג, ואפילו ענייני שואה למיניהם. בשנים בהן בקושי הבנתי מה זה.

יש קצינת ס.ס מסוימת, אמיתית, שגרמה לי לפנטזיות בעתה. איכס, נכון? ימח שמה וזכרה נכון? אז למה אני רוצה לקרוא עוד על מה ששמעתי הרגע שהיא עשתה? ואני כבר יודע שמוזר וחשוד לשאול ולשאול.

אני גם נגד השואה כמובן. מגנה בכל לשון.

אולי לכלוב הצטרפתי באיחור של עשור וחצי, ואולי התנסיתי בשליטה רצינית מאוחר בחיי, אבל אצלי בראש? כשאתם עוד שיחקתם בארגז החול ואמרתם איכסה על בנים/בנות כבר רצו לי דברים בראש שאת חלקכם עדיין ירתיעו.

סוטה. מלידה. ולמה? על מה זה יושב?

נולדתי עם זה. כמו הצורך לאכול ולשתות. הייתי כזה גם אם הייתי מוגלי (ואז כלפי מי ומה הייתי מפתח את זה? אללה יסתור)

זה נמצא שם במוח שלי כל החיים, בלי הסבר ובלי סיבה.

ואני לא אוהב שאין לי יכולת להסביר לעצמי דברים. 

אבל לפעמים "ככה" זו תשובה. כי ככה, כי סעמק כל העולם ואחיו ואחותו קיימות נשים שמתהלכות בינינו כאחד האדם ובלי שום סיבה אני פשוט משתוקק וצמא להיררכיה ולסגידה מולן ולהקטיר ולזבוח את כל הפאסון שלי לרגליהן השמימיות. יש אפילו אחת כזו שממש לוחצת על כל הכפתורים האלה בזמן האחרון.

הרבה לפני שמגיעה המשיכה המינית הרגילה הזו, הונילית. פאק זה מטומטם! צדיק ורע לו, מטומטם וטוב לו. 

היית מוותר על זה? 

שאלה לא רלוונטית במקרה שלי. זה היה שם עוד לפניי. זה לא קינק או פטיש צדדי, זה משהו שהוא אני. 

המון מילים, אפס תובנות, ומעט מאד עריכה. 

מדברים על התנהלות באירועי בדס"מ. אני לא הכי מתלהב מהקטע, ולא מרגיש נוח שם. זה לא אני כל הפומביות והחשיפה.

אומר לה שהעובדה שאני נשלט שלה לא אומרת שאני הולך לשרת אחרות שנמצאות באירוע. 

זה מקום מנטלי אצלי, ואני לא מגיע לשם על תקן "נשלט", או חרטא כזו או אחרת. שיהיה ברור שאני ניר לפני אחרי ותוך כדי. אך ורק מולך אני משהו אחר, ואם זה לא מקובל שם אז נוותר.

היא קוטעת אותי.

מסתכלת לי בעיניים במבט רגוע, ומפלחת לי התודעה עם חץ משוח בקוקטייל ארסי שנרקח אצלה במוח:

"אף אחד לא נוגע במה ששייך לי"

מי צריך אקטים פיזיים אחרי דבר כזה.

עד כמה אנחנו כלום?
חיים שבעים, שמונים, לפעמים תשעים שנים ונעלמים. משאירים כמה זכרונות שייעלמו גם הם עם אלו שנושאים אותם.

מה זה אינסוף? איך תופסים אינסוף? שמעתי פעם מרצה למתמטיקה שניסה להמחיש את העוצמה של זמן אינסופי, זה הלך ככה:

תדמיינו כדור ברזל עצום ואטום בגודל של כדור הארץ. הכל ברזל. מבחוץ ומבפנים. פעם באלף שנים זבוב נוחת על הכדור ומיד ממריא חזרה.

כשהכדור כולו ייעלם ויימחה מהחיכוך עם רגלי הזבוב, הנצח אפילו לא יתחיל.

אני אוהב את הדוגמה הזו, יש בה משהו מפחיד. משהו שגורם לך להבין כמה הקיום שלך פה זמני וחסר משמעות.

השאלה היא כמובן מה להצהרה האקזיסטנציאלית המייגעת הזו ולאתר הסוטים שבו היא נכתבת?

התשובה היא רגעים. דווקא בגלל שהזמן כל כך גדול מאיתנו. דווקא בגלל שהוא טס ונוזל לנו מהאצבעות כמו מים, צריך ליצור רגעים מסוימים שיש להם קיום אמיתי. כאלה שאפשר לאחוז בהם ולהרגיש אותם לפני שנתאדה.

והיות ובאתר סוטים עסקינן, הנה שניים כאלו משלי:

-- היא היתה קושרת. מאלו שיודעות לקשור אומנותי ומורכב ובכל צורה אפשרית. אני הייתי אחרי שנים של חוסר רצון להיקשר. היא קשרה אותי פעם אחת על הקרקע, ובפעם השניה סיכמנו שאקשר על מוט(מבמבוק כמובן) תלוי מהתקרה (כמו שיש בבלוג הזה, כאלה)
היא מתעסקת, ומלפפת, ומהדקת, ואני עומד על הרצפה. יציב. כל עוד יש לי חיבור לקרקע אני בסדר, אני בשליטה.

ואז היא מסיימת, ופוסעת ונעמדת מאחוריי. מי שנקשר ככה מכיר את הרגע הזה, ובטח זוכר אותו בפעם הראשונה. היא תופסת איזו חתיכת חבל ספציפית ומושכת בבת אחת.

הרגע הזה. המשיכה האלימה הזו שמעיפה אותי באוויר. הופכת אותי מאדם יציב, קצת גבוה, לבשר מתנדנד על מוט. מערבל את זווית הראייה שלי ומשאיר רק לבן של תקרה. משאיר אותי אסור לחסדיה ומותר מכל שליטה אחרת שהיתה לי.

המשיכה הזו. הרגע הזה. איזו משיכה. כמה משיכה.

-- לא מזמן, אני אצל הוויצ' בסלון. לדעתי זו היתה פעם שלישית שנפגשנו. מסאז', שירות. דברים ששנינו נהנים מהם. חיבוק לפני פרידה והביתה, היא מחזיקה אותי אצלה, ופתאום הציפורניים שלה על הגב שלי, עדינות, ואז נוקשות, ואז שורטות. אני רואה את זה מגיע, את הכאב, אבל לא מוכן לעונג שזה מוציא ממני.

בשריטה הבאה אני כבר מוכן, העיניים שלי ממוקמות בתוך אלו שלה, והיא שורטת חזק יותר. הכאב ברור. הכבילה שהוא יוצר אליה היא ברורה יותר, אין שם חבל הפעם אבל העיניים שלי נעולות בתוך שלה, היא נושכת שפתיים בהנאה והמבט שלה באותו רגע, יחד עם הכאב שאין לי שליטה על המשך והעוצמה שלו, כל כך סקסי שכבר קשה להכיל אותו. הכאב הזה הוא החמצן שחיפשתי. 

הכאב נגמר מזמן. הרגע נשאר, יציב, חסין מפני פגעי הזמן והאינסוף.

אין כמו לאסוף רגעים

לפעמים היא שולטת עלי ועל הראש שלי כשאני פוגש אותה וגם עוד מתישהו אחרי.

ואחרי שהדלת נסגרת ועובר איזה זמן, הגבולות קצת מיטשטשים, והחיים חוזרים לשפיות. עד שהיא מאפסת אותי שוב.

אבל לפעמים היא לא "היא" גם כשהיא לא פה.

לפעמים את שולטת על הקפה של הבוקר ועל זה של הצהריים וכשאני במעלית ובזום ומצחצח שיניים ואין מקום לכלום בראש חוץ מלתהות איך זה שאני עדיין מצליח לייצר מצג שווא של אדם נורמלי ורגיל שמוטרד בגלל עבודה וטסט לרכב וקניית חלב במכולת ולהתקשר לעירייה בלי שאף אחד ישים לך כמה אני שייך לך.

השילוב של בורות מינית מוחלטת יחד עם משיכה לבדס"מ כבר הובילו אותי בעבר, טירון
קרבי צעיר, לעבור טראומה קלה-קשה בידי מלכה בתשלום שקשרה אותי.


אבל קצת אחריה (נדמה לי שכבר הייתי משוחרר טרי), פגשתי אחת אחרת. גם היא אפס ביחסי אנוש, גם היא עם רגישות של שור משתולל בפסטיבל בפמפלונה.

אני כבר יותר בוגר אז אמנם, וקצת יותר למוד ניסיון. אבל עדיין דוס מאד, עדיין חושב שבדס"מ = מלכות בתשלום ובזה זה מתמצה, עדיין לא יודע מה מושך אותי.
אם רק הייתי מכיר את הכלוב אז.


בכל אופן דפקתי אצלה בדלת. היא סישנה אותי. סשן גרוע מתחילתו ועד סופו. אמנם אז כבר לא נתתי לאף אחת לחשוב לקשור אותי (הבאה והיחידה שעשתה זאת, פעמיים, כולל אחת על מוט מהתקרה כמו בתמונות שהייתי רואה ולא מעז לפנטז, היתה מישהי מיוחדת קרוב לגיל 30 שלי. היא אמנם לא פה, אבל השילוב "אסיר-תודה" יושב כל כך יפה על מה שאני לנצח אחשוב עליה)

אבל גם בלי להיקשר, היה זוועה. אפס קשר למה שביקשתי. אפס קריאה של שפת הגוף שלי. אפס יכולת לנהל שיחה. ואם אין יכולת לנהל שיחה הרצון לסגוד עוזב אותי הרבה יותר מהר מהזמן שלוקח לו להשתלט עלי כשיש בצד השני מישהי מעניינת.

איבדתי עניין. נגעלתי. עדיין הייתי תמים מספיק כדי למשוך את כל השעה. היא קצת נפגעה מהאדישות שלי, ואני עוד התנצלתי והסברתי שככה אני, מופנם, ושדווקא היה לי כיף ושהיא מדהימה וכו' (מתנצל בפני הקרבן הבא שלה)

חזרתי הביתה ושמחתי. כי כל המאזוכיזם הזה והפטיש לכפות הרגליים מאד הציקו לי בשלב ההוא של חיי. 
למה שמחתי? כי הנה נפטרתי מהם.

פתאום כפות רגליים דחו אותי. פתאום לא רציתי לסגוד ולא רציתי כאב. הכל נעלם לכמה ימים שבהם השתכנעתי שמספיקה חוויה לא מוצלחת אחת כדי לעקור מהשורש את העץ כולו.

טעות. חוויות לא מוצלחות הן רק גיזום של ענפים לא בריאים שצמחו, הן לא נוגעות בשורשים. תוך כמה ימים הענפים יצמחו שוב רק ישר יותר.

במקרה הזה אני גם ממש זוכר את הרגע שבו הם צמחו. 

הלכתי לאיזו ספרייה באיזור שבו גרתי. היה שם מזגן ושקט ושורת מחשבים מתקדמים. התיישבתי ליד אחד המחשבים, לידי הופיעה בחורה יפהפייה. 
מדהים איך זכרון עובד. הרי היא שכחה את הזכרון הזה כנראה ברגע בו היא עזבה את הספרייה. אני נושא אותו עמי עדיין. 

היא שאלה אותי בחינניות ובחיוך: "היי:) תגיד המחשב שלידך פנוי?", היא התיישבה. שיער כהה, עור כהה, מכנס קצר. 
ואחרי כמה דקות היא חלצה את נעלי הסירה שלה, ועברה לישיבה מזרחית ברגליים יחפות על הכסא לידי. 

זכרון הוא דבר מדהים כאמור. אני זוכר לא רע איך היא נראית. זוכר את מה שהיא לבשה. זוכר את התנועה בה היא חשפה מולי כפות רגליים מסותתות ויחפות.
וזה קרה לפני 12-13 שנים. היא לא זכרה כלום רגע אחרי. הרי לא קרה שם כלום ושום דבר. 

לי באותו רגע התחוור דבר אחד. הפטיש הזה לרגליים כאן כדי להישאר. באותה עוצמה, באותו כוח. שורשים שנטועים עמוק במוח לא מאבדים אחיזה בגלל כמה מכות מעדר שטחיות. להפך, הם רק גדלים בריא יותר אחר כך

מסיבת פיג'מות של כמה חברים אצל חבר מהכיתה.

לא סתם חבר, אלא ה"חבר עם האחות".
אחותו, בת 12, ילדה יפהפייה, (בעיניים שלנו אז כמובן. שלא אחשד בפדופיליה)
אחותו כנראה מרגישה שכל החברים שלו דלוקים עליה, אנחנו יודעים את זה. זה סוד גלוי בינינו שרק אחיה לא שותף לו.

משחקים אמת או חובה. שום דבר שקרוב לקיצוני או למיני לא ממש קרה שם. כמה דמיון כבר יש לילדים דתיים בני 13 בתחילת עידן האינטרנט?
(רמז: אין)

ואני רק זוכר משם את הבקבוק מצביע על חבר שלי שאומר חובה. ומישהו, ולצערי אני לא זוכר מי, אומר לו חובה עליך להריח לד' את הנעל

מופרעים ממש היינו, כבר אמרתי לכם?

ושם היה עוד רגע שבו הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. כי בעוד שכולם צחקו ולעגו לאותו מריח מסכן, אני זוכר את עצמי מהופנט כשהיא חולצת את הנעל, מריחה אותה בעצמה בקריאת "איכס" וצחקוק, ומעבירה לחבר שלי שהשליך את הנעל שניה אחרי שקירב אותה לאף.

ורק אני מהופנט. מבין שאני צריך להתנהג ולצחוק כמו כולם כי רק אותי זה הופך מבפנים.

אולי לא רק אותי. בדיעבד אני מבין שמטיל החובה ההיא היה שם איתי.

אולי הוא אפילו פה היכנשהו? 

זוג חברים של ההורים

יש להם ילדה בסביבות הגיל שלי.

טום בוי by the book.

אנחנו שבת יחד שתי המשפחות, כולם נחים צהריים חוץ מהילדים. אני כבר בגיל שאני נבוך ממנה, ילד דוס בן 12-14. מדברים אצלה בחדר, אני יושב על פוף, ומשהו נופל בין הפוף לקיר ושנינו מנסים להרים אותו ראשונים.

אני מגיע קודם והיא לוקחת את הפוף וזורקת אותו עלי ומנסה לרתק אותי ולמנוע ממני לקום בעזרת משקל הגוף שלה על הפוף. 

חום בכל הגוף בשנייה. איבוד עניין מוחלט בכל דבר שהוא לא למשוך את הסיטואציה כמה שיותר. אחרי כמה שניות כשהיא קמה אני אומר לה באומץ שבוודאות קשור להורמונים שהתפוצצו לי בגוף: "בואי נראה כמה זמן יקח לי להשתחרר אם הפוף עלי ואת על הפוף (בכל זאת, דתיים. צריך חציצה)" היא נענית לחצי דקה עד שהיא משתעממת. חצי דקה ששמרתי בזכרון בתא מיוחד בכספת.

וכמה השקעתי בהעמדת פנים של ניסיון להשתחרר ובפועל לנעול את עצמי כמה שיותר שם. יכלתי להתקבל לבית ספר למשחק בקלות אם זה היה אודישן.

ממש היה קשה לנחש עלי כבר אז, אה?

היא שברה אותי אתמול. לא לגמרי, אבל שברה קלות. אולי "סדקה" זו המילה

אני איש תחרותי וקצת גאה. כשהוויצ' מכאיבה לי אני אבחר להתפתל, ולנעוץ בה מבט שליו עד כמה שאני יכול. ממילות הבטחון אני נמנע (וכאן המקום לסייג שהיא לא שחררה עלי עדיין רבע מהנחשית הארסית והסאדיסטית שבה)

אני משתדל לא לפלוט קריאות כאב. לא להגיד "די". גם כי אני רוצה להציב לעצמי רף ולעמוד בו. אחרת הפסדתי. וגם כי לכאוב עבורה זה מהדברים האהובים עלי באינטרקציה בינינו. והוא אהוב עלי כל כך מאז שהבנתי כמה היא נהנית מזה
(איך הבנתי? הו! סיפור מעולה שהולך כך: הסתכלתי לה בעיניים. זהו סוף סיפור. העיניים שלה נוצצות כשהיא מעניקה כאב. ויש לה עיניים שקצת קשה לא ליפול לתוכן)

אז אני לא יודע כמה אחזיק כשהיא תשחרר עלי את השדים האפלים שרובצים אצלה בראש. אבל את מה שהיא מביאה עד עכשיו אני משתדל לקבל בלי דרמות. ולנשום את הכאב לתוכי. כשקשה אני צולל לתוך העיניים שלה במבט ארוך. לקשר עין יש המון כוח שמטשטש את הפולסים שעוברים לי בעצבים כשהיא מצליפה או שורטת.

ככה חשבתי עד אתמול.

מעולם לא סושנתי בכיסוי עיניים. אז גם לא חשבתי שזה כזה ביג-דיל. ואז אלת הצפון הזו מופיעה מולי ואומרת לי לשים ידיים מאחורי הגב. אני נושם עמוק, כי אני מבין שכאב עומד להגיע. אבל היא מפתיעה ולוקחת כיסוי עיניים וקושרת לי הרמטית.

בום! באותו רגע נשרף לי הפאסון. מסתבר שקל לי לספוג כאב כשאני מצפה לו. כמו טיפול שורש. חורקים קצת שיניים, נושמים עמוק ומחכים שהגל יחלוף. אבל שומעים את המקדח של רופא השיניים מתקרב, יודעים לאן הוא מכוון.

כשלוקחים לי את הידיעה אני מאבד את זה. אני לא יודע מאיפה הכאב יגיע. אני לא יודע מתי. אין לי עיניים לחפש לצלול לתוכן.

אז ניסיתי לסתום. ואת מילות הבטחון לא אמרתי. אבל הרבה פאסון לא היה שם. נרתעתי מכל מגע קל. בתכלס היא די חסה עלי, בסולם של 1 עד 10 היה שם אולי כאב בדרגה 2. אולי. והגוף שלי היה דרוך כמו קפיץ.

חשבתי בראש, שאולי אולי מבחוץ נראה שאני אדיש. אני לא מבקש להפסיק, לא צועק, רק קצת נרתע.
אבל אז היא התחילה לצחוק אי שם מעל הראש שלי והבנתי שאת הקרב הזה הפסדתי. הוכנעתי על ידה ללא תנאי ובאפס מאמץ.

מכשפות לפעמים נהנות סתם להפחיד ולהתעלל בקרבנות תמימים מסתבר.