רסיסי שליטה

יש דוק כזה של התרגשות שרק בדס"מ צפוי יכול לעורר בי.

שישי עמוס, מלא סידורים וחברים, ובמרכזו צפויה אתנחתא קינקית חבויה ומרגשת.

יש יופי בציפייה. יש יופי בחשש מכך שהמציאות לא תעמוד בה יחד עם צמרמורת קרירה מהאפשרות שהיא תתעלה עליה.

הטעמים והצבעים של עוד סופ"ש סטנדרטי נהיים צבעוניים ועזים יותר כשישנה איזו נקודת ציר שכל היום סובב סביבה.

אתה יושב ושותה בירה, ועושה קניות, ושוטף רכב, ועל המצח יש אות קין סקסית שחוץ ממך וממנה אף אחד אחר לא יוכל לראות.

המוח שלי ער היום.

בסוף לא משנה כמה נזיין את השכל על גבולות ופנטזיות ועל מה גורם לכל אחד מאיתנו לגמור ומה הפטיש הכי חזק ומה הכי פומבי שהעזנו ללכת. 

בסוף, יגיע רגע שבו אני אמצוץ לך את הבוהן של כף הרגל. ככה פשוט.

בעדינות, ברור. כשתרצי ותסכימי, ברור. בחושניות ובצורה אירוטית ככל האפשר, ברור. 

ועדיין, חשוב שנפנים את זה רגע אחד יחד כי אנחנו שני אנשים בוגרים ורציניים, אנחנו קמים כל בוקר ונוסעים למשרד, לוחצים ידיים בתחילת פגישה ושוטפים ידיים אחרי האוכל. כמו כולם.

יגיע שלב בו בוהן כף הרגל שלך תהיה בפה שלי.

חשוב שתביני את זה. חשוב שאני אפנים את זה. כי זה חריג, ובעיני רוב העולם זה דוחה וקריפי וסליזי ומחליא. ויש לי כמה חברות שיכולות להקיא רק מהמחשבה על נגיעה ברגליים שלהן, וכמה שאומרות שזה דוחה אותן אבל משהו בצורה שהן אומרות את זה גורם לי לחשוב שזה מסקרן אותן או מדליק אותן קצת.

ויש לי כמה חברים שאזכור של פטיש רגליים מוציא מהם תגובות של דחייה או מבוכה. ובמבוכה של כמה מהם אני מזהה כמיהה, ותשוקה. יותר מדי שנים תצפתתי מהצד, אני כבר מזהה את ההשתבללות הזו כשהנושא עולה.

לא מקובל לדחוף בוהן של כף רגל לתוך הפה.לפחות לא בוהן של אדם אחר. סיכמנו - זה חריג. זו השורה התחתונה. את מבינה מה זה אומר ששלך תהיה תכף בפה שלי? 

ומה זה אומר שאני אגיד לך תודה על זה? שאני אתפרק מזה לרגלייך בתודה וצמא?

כן כלוב ובדס"מ ופטישים וכו' וכו'. שימי את זה בצד. בסופו של יום יש פה אדם בוגר שעומד למצוץ לך את הבוהן ברעבתנות ותשוקה של אדם ששהה יותר מדי זמן מתחת למים והרגע הוציא את הראש סוף סוף כדי לינוק קצת חמצן לפני שיאבד הכרה.

ומי את מי שלא תהיי? מי היא? ומתי השלב בו אנחנו יודעים שזה יקרה?

את בטח תדעי כשזה יקרה. אני כבר פחות מסתיר את הצמא שלי כשהוא מתעורר.

לא תמיד הוא מתעורר, לא יודע להסביר מתי כן ומתי לא. אבל כשכן? פאק איט! את תדעי, או לפחות תחשדי. אני רוקד בזהירות, בג'נטלמניות, לא רוצה לדרוך לאף אחת על הרגל.

ואולי אנחנו כבר שם, חצינו את הרוביקון ההיררכי הזה שבו ברור לשנינו שמתישהו ניפגש שוב או ניתקל אחד בשני באיזה אירוע של הקהילה, אולי סתם על כוס קפה, או שבכלל אנחנו עוד לא מכירים ורק נתקלתי בך עם חברים, או שמתי לב לבלוג שלך או שעדיין לא נתקלתי בו וההתעוררות הזו עוד לא התרחשה.

אבל מתישהו, אולי, הקו הזה ייחצה. ובוהן כף הרגל שלך תהפוך לפסגה הגבוהה ביותר שאשאף אליה.

אוקי במילים פחות מתיימרות - בוהן כף הרגל שלך תישלף אחרי יום עבודה מהנעל ופאקינג תידחף לי לתוך הפה. כי ככה בא לך וככה מחרמן אותך, וככה טוב לי ולנשום מסודר זה אוברייטד וכמה את סקסית כשאת לשם שינוי ולמען הסדר הטוב גבוהה יותר ממני והרגל שלך על הפרצוף שלי.

בחיי שזה כל כך שפוי. זה הם שם בחוץ שדפוקים ולא מבינים מה זו אסתטיקה ומהי נורמליות.

הפורנו שרץ בחלון הגלישה בסתר שיש לי בראש, הרבה פחות יפה ומעודן מהדברים שאני כותב עליהם ומהדברים שיוצא לי לעשות.

הוא אלים ורע ואפל ומלוכלך, לרוב אין בו הסכמה ואין בו מילות ביטחון, ואין שום דרך לממש אותו בחיים. הוא סתם אלים ורע וצמח מתוך פנטזיות בוסריות שלא הבשילו לכלום חוץ מלצמחי פרא מטפסים בתוך התודעה שלי שכבר אין לי שליטה עליהם או דרך לרסן אותם באופן קבוע.

הפורנו הזה רץ לי בראש מאז שאני ילד קטן. קטן ברמה שמבהיל אותי להיזכר עד כמה. כאילו נוצרתי עם הפנטזיות האלה עוד ברחם. אללה יסתור.

הכל בסדר, למדתי לעשות מיוט ולחיות איתו ברקע. למדתי להנות מהדברים שאפשר לטעום מהם באינטרקציה נורמלית עם פרטנרית סוטה במידה. 

הבנתי מזמן שאת הלכלוך שרץ שם אי אפשר באמת לממש עד הסוף ושזה חלק מהדיסוננס והפרדוקס שיש במזוכיזם שלי.

הכל בסדר. באמת. 

אבל לפעמים קצת מגרד לי שם, במקום שאי אפשר להגיע אליו לעולם כדי לגרד. וזה קצת מחרפן 

רוגע. רוגע ונינוחות.

דברים שבדרך כלל לא שזורים אצלי עם רעש, מוזיקה, המוניות ופמדום.

פמדום נוסף. 

מגיע לראשונה לגמרי לבד בלי שום תכנית או מישהי שאני מכיר או ממתין לאינטרקציה איתה.  רק לספוג קצת אווירה לפני שבוע עמוס בטירוף בעבודה.

הנינוחות הזו לזרום בכל זאת לפמדום ולהירגע בו מסמלת את השינוי שקרה אצלי. רק בשביל זה אני מחליט ללכת.

אני אוהב את הפינות השקטות יחסית. לשם המבטים שלי נמשכים תמיד, אלו שנמצאות רק במרכז הרחבה פחות מעניינות אותי. לא בוער לי להסתשן או לגרום למשהו לקרות. 

לקראת סוף הערב אני פוגש מישהי שדברתי איתה פה, היא שם מתחילת הערב, אבל אני ממתין לרגע שבו היא לבד באיזו פינה שקטה. הדיבור איתה שפוי, האינטרקציה רגועה. 

רגע לפני קיפול זוכה ליפול לרגלי מישהי אחרת שכבר כמה פמדומים רואה בחיוך את המבטים שלי, גברת אנונימית(היא) היא לוכדת את המבט (השקוף שלי), היא מסמנת לי בדממה באצבע, קתרזיס קל. 

יש אינטימיות כל כך יפה ברגע הירידה הזו לרצפה מול אדם אחר. יש שבירה כל כך אירוטית של האינטרקציה האנושית הרגילה והשיוויונית ביניכם בלהניח את עצמך במקום שבו אתה רואה מקרוב כל סדק ברצפה וזוג נעליים. הצלילה הזו היא החלק האהוב עלי.

אין לי מושג איזה המשך יבוא. מת על הרגעים האלה שנופלים עלי שם, מחוץ לאיזור הנוחות שלי. 

אני אוהב שקט. שקט מרעשים, שקט מתנועות.

לדעת את המקום שלי מולך, את המקום שלך מולי, ושקט. 

זה חלק גדול מהקסם שאני מוצא בחבלים או אפילו סתם בישיבה דוממת לרגליהן של אלו שנמצאות שם.

לי אין צורך לדבר אלייך, ואני יודע שגם לך אין צורך כזה. 

בדס"מ שעובר בלי רעש ובלי תנועות מיותרות. ברוגע, כל אחד מאיתנו בשלו. נושם את ההיררכיה והשליטה שבאוויר בקצב אחר, בלי לחשוב על המערכה הבאה במחזה.

אני אוהב להסתתר ולתצפת. להגיע למקום חדש, או למעגל לא מוכר של חברים, ולחפש העוויות קטנות, שברי מילים, תנועות עיניים ורמזי חיוך במקומות מסוימים.

אני מסמן אותן בראש. את אלו שזיהיתי אצלן דוק קל וערפילי כזה. רושם לעצמי להתקרב מעט יותר באינטרקציה הבאה, לבדוק את החשדות שלי. 

הרוב נופלות. מיעוט שבמיעוט ממשיך לדבר את שפת הרמזים הנסתרת הזו. 

יש משהו בידיעה ששניכם יודעים אחד על קיומו של השני ביקום המקביל הזה. אבל גם קצת תוהים אם זו רק פנטזיה שמתרחשת בתוך הראש. 

לא אוהב להסתער מהר, גם כשיש יעד. בין אם הוא כאן בכלוב ובין אם הוא אי שם בחוץ. הסתערות מייצרת רעש, אבק ולכלוך.

שקט מייצר משהו נקי, שפה עדינה שרק שניים יכולים לשמוע.

הכניעה שהשפה הזו תייצר מולך תהיה ברורה וחזקה הרבה יותר.

לפעמים, החיפוש אחרי שפה משותפת, עומק וחיבורים קצת מעייף ומתיש, ואתה סתם חרמן למישהי שתפוצץ אותך מכות ותדרוך עליך, ושתסגוד לה לשעה או שעתיים ותתן לה להרגיש קצת כמו אלילה ואז תמשיכו בחיים.

סתם חרמנות קיצית בדס"מית כזו לדומיננטיות נשית איכותית.

מוח סוטה נשאר סוטה גם כשהוא נח ולא עסוק בחיפושים.

אולי השבת יזרקו סוכריות, נראה. יש פוטנציאל לקצת טראש מתוק.

אני נדלק מהרבה דברים. 

מרגליים ומכפות רגליים, ומריח גוף, מאינטלגנציה ושנינות, מלבוש נשי ומשיער כהה.

מכאב, ממכות, מיריקות, מחוש הומור טוב ומסרקזם חד, מהפרשי גובה, מזרועות נשיות ומכפות ידיים.

יש עוד המון, המוח שלי מלא כפתורים סוטים יותר ופחות. 

אבל בכולם אני מצליח לשלוט בדרך כלל. גם אם הראש משתגע והחרמנות זורמת במורד ובמעלה הגוף, כלפי חוץ אני לרוב אדיש.

חוץ מכפתור אחד, חוץ מהרגעים בהם אני רואה מישהי שזה הופך אותה מבפנים, שזה מעיר אותה ומבעיר אותה. לא בגלל שזה מחמיא לה, לא בגלל שזה מפנק, ולא בגלל שהיא מאמינה שככה גברים צריכים להתנהג.

כי זה מטריף אותה ומרטיב אותה

אולי בגלל זה אני רוב הזמן לא מוצא שפה בדס"מית משותפת עם סוויצ'יות, אלא אם אלו שהדומיות מוטבעת אצלן חזק יותר. 

יותר קל לי לראות שם את הנקודה הבוערת הזו, שמאד קשה לזייף, הסדיזם הטהור הזה, ההנאה הזו משליטה והחפצה ומכניעה. כניעה של גבר מולן.

יותר מכל רשימת המכולת שלמעלה. הניצוץ הסוטה והכוחני הזה בעיניים. 

אינעל העולם כמה שזה סקסי.

מזה אני לא מצליח להתעלם, לדבר הזה בלתי אפשרי להישאר אדיש. כל מפגש (נדיר) כזה עם הנקודה הזו משאיר אותי סוער ובוער. קרוע מבפנים מרוב תשוקה וכרוע ברך מנטלית לרגליה. אם רק היתה יודעת היתה אוספת את השלל, או מגרגרת בהנאה ומשאירה אותי מדמם על הרצפה לבד. 

שתי האופציות מושלמות מבחינתי.

חודש סוער היה לי, פמדום סוער היה אתמול.

הרבה שינויים מקצועיים, החלטות שהייתי צריך לקבל.

הרבה התלבטויות בין השכל לבין הלב לגבי מישהי שנכנסה בסערה מוחלטת לחיי, בחרתי בשכל, בינתיים. 

היה חם אתמול, וצפוף, מפמדום לפמדום אני מרגיש בבית, יודע על מה אני לא מסתכל ולא רוצה להסתכל, על מה כן. 

ערב מושלם לברוח מהשכל. אחרי חודש שלם של החלטות קרות שהשאירו כמה צלקות.

אלכוהול, מוזיקה, חושך. 

גם כאן ישנן שתי קצוות. זו שאני מכיר כבר כמה זמן ושלרגליה הייתי בפמדום שעבר ואמרה לי שתגיע גם היום. היא שם, רוקדת בלי הפסקה, היופי השקט והנינוחות שלה נותנים תחושה כאילו היא בסלון של עצמה עם מספר מצומצם של חברים שהיא בוחרת.

וישנה זו שאני לא מצליח לא ללכסן מבט לעברה כל כמה דקות בכל פמדום מחדש.

אותה אני לא מכיר, לא תמיד יש כוח לחפש עומק וחיבור. הראש שלי מתמלא בתשוקות מאד מלוכלכות ואלימות בגללה(האלימות מופנית כלפיי כמובן בכולן). היא כנראה הבינה באיזה שלב, אותה גברת אנונימית, שאני מתקשה להתיק ממנה מבט.

אני בוחר להישאר עם זו שאני מכיר. איתה זה אמיתי. אני שוב על הרצפה, היא מעליי, מדברת עם חברה שלה, מתנשקת איתה, ואז מדברת עם אחרת, ועם אחר. היא חופשייה לגמרי ואני אסור שם לרגליה בכבלים בלתי נראים והחופש שלה מחלחל גם אלי ומוחק מחשבות של יומיום מהראש.

אני מקשת צוואר לעברה מדי פעם, שתבין שאני שם למטה בגללה. היא מחזירה מבט רגוע ומרוצה. אז גם אני מרוצה.

היא קמה והולכת משם כשמתחשק לה, מחפשת אותי כשמתחשק לה, אני פתאום מבין עד כמה הצורה בה היא בוחרת לנהל לי את הערב בעדינות נותנת טעם חזק של שליטה לאינטרקציה בינינו, גם אם מה שקורה בינינו בפועל הוא רך ועדין.

מדי פעם היא עסוקה ואני מסתובב. שותה קצת, אומר שלום למספר קטן של אנשים, בעיקר נשים, את חלקן אני רואה לראשונה, עם חלקן כבר דיברתי בעבר. 

מדי פעם המבט נודד לגברת אנונימית, אבל אין לי כוח להתפזר היום. אני לומד להבין את אלו שבאות ובאים ומשחקים עם מי שמתחשק. יש משהו משחרר בערב שכולו שליטה נשית, אבל באתי מפוקס הערב.

לקראת סיום אני מחליט בכל זאת שחלאס ומבקש רשות מגברת אנונימית להגיד לה שלום. היא מופתעת וצוחקת. ברור לי שהצחוק שלה מקפל "סוף סוף החלטת לגשת להגיד משהו ולא רק לשלוח מבטים, אה?!" היא נותנת לי חיבוק ומעניקה לי רשות לכרוע על ברך ולנשק את ידה ואת כף רגלה, צמרמורת קלה חולפת בי. 

לא כל יום אתה נוגע פיזית בדמות מתוך פנטזיה. לא כל יום אתה זוכה שהאגו שבהחלפת מבטים דוממת נשבר לתוך מעשה כנוע ומדויק כל כך.

אני חוזר למציאות, אל ארוכת השיער שמודיעה לי שהיא מיצתה והגיע הזמן ללכת. הרצון שלה מנהל אותי הערב, כל כך נוח לתת לרצון שלה את הפיקוד עלי. זה נוסך בי שלווה שעדיין לא עברה.

תודה לך.

לפני שנה בדיוק שחזרתי סיסמא וניערתי אבק מפרופיל ישן שפתחתי פה פעם. "ניר26" זה היה. 

לראשונה בחיים פתאום הייתי נטול מגבלות דתיות וגם זוגיות. אחרי שנים מודחקות וחנוקות בדיעבד היה צפוי שבשנה הזו אעבור אבולוציה על סטרואידים.

מביישן שנהלם ונאלם כשמישהי היתה בכלל טורחת לדבר איתו ומוכן לעשות כמעט הכל כדי לשמר את זה, כולל להשלים עם דברים שהיום לא עוברים אצלי, עד למצב שאני מתלבט אם ללכת לפמדום הקרוב לפי הסיכוי שאסתשן בו, עד לפאקינג לשים תמונה בפרופיל (טוב נו, רק גב), לפנות ולפגוש פרופיליות מעניינות שאני קורא - לפעמים ללא מטרת אקט כלל, להגיד "לא" בלי מצפון להצעות ואפשרויות שהיו ביג-נו עבורי ולכתוב ולחפור בלי סוף (עבודה מהבית, קווים סוטים לדמותה)

על הדרך כמה חברויות אמיתיות, דומית מדהימה  שהייתי שלה לתקופה ארוכה והציבה לי בראש סטנדרט גבוה מאד לאינטרקציה בדס"מית, ולאיך להיות לחלוטין תחת מישהי בלי יכולת לשלוט מלמטה ועדיין להישאר מי שאני ועם החיים שהיו לי. עוד כמה ניסיונות קצרים, בדס"מיים יותר או פחות, טעימות עדינות עם חבלים, שעווה, פומביות, כאב, שירות. 

ובנוסף, מחשבות חדשות שצצו, על מחוזות ביזאריים וחודרניים שאולי יתרחשו יום אחד עם פרטנרית מתאימה אם וכאשר תימצא. אם יש כזו. 

ובעיקר - לחצות גבולות לעבר חופש שהיה כבול ובלתי מושג, להעז לעמוד באור ולהבין שהצל הסוטה שהולך איתי מאז שאני זוכר את עצמי לא מתכוון להיעלם ולברוח, אז חבל להתכחש אליו.

אז אולי אפשר לקרוא לזה "שנת השלמה" ואת הסיכום להשאיר לשיר שעושה את זה יותר טוב.

לכו להיקשר.

זה יעזור לכם להרגיש משוחררים.