זיינה. הפכה. הצליפה. חוררה. שוב זיינה. וחגורה.
כמה שניות לפני אני עומד עם הגב אליה. מתוח. השרירים דרוכים. ממתין. שכמות מזדקפות. הנשימות השטוחות שלה נעימות לי ואני מרגיש משהו שפוקע לי את העור. היא נאנקת באושר. דוחפת את הסיכה עמוק יותר. אני עומד שם וחי כמו מי שהרגע נולד.
"לא כואב לך?"
"לא גבירתי"
עוד סיכות ננעצות. מעל השכמה, בחיבור שבין הצוואר לכתף. על הטרפז. היה לי מפקד בצבא שבכל מסדר היה מוצא קורבן תמים ולופת אותו בדיוק באיזור הזה. אני זוכר שכשפעם הובלתי אני לטבח, ראיתי כוכבים. ועכשיו? גלים של אהבה מציפים אותי. רצון לכאוב בשבילה. יותר חזק. בעוצמה בלתי נסבלת. אבל לא כואב לי. אסור לי לשקר לה.
"לא כואב? תגיד לי, מה אני אעשה איתך?"
"לא גבירתי, את אף פעם לא מכאיבה לי. את לא יכולה"
ואחרי שכמעט הכל נגמר, העיניים שלה מודדות אותי. אני אוהב את העיניים שלה. אני נח בהן. השפתיים שלה נצמדות לשלי. מנסה לגנוב ממנה אוויר לשאר היום.
"על הבטן ואני ממש מבקשת שלא תזוז"
ואז זה מתפוצץ עליי. אני לא יודע כמה יש באמת. בספירה מהירה שלי היו לפחות מיליון. מיליון זנבות עור מחוברים לידית שחורה. נאגדים בידיה. מונפים אל מעבר לכתף שלה וקורעים אותי. אני לא ממש בטוח שזה אפשרי אבל השוט הזה כואב הרבה לפני שהוא נוגע בעור. מגניב מבט לאחור. רואה אותה אוספת אותו חזרה. מעבר לכתף שלה ומאיצה בו לחרוך אותי. והוא מציית כי אי אפשר שלא. וטס לעברי במלוא כוחו. העור השחור נספג בי. הכאב מקועקע. והוא מפעפע. עובר בתוך מחזור הדם. אני לא זז. אבל אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אני רוצה לברוח אבל אין לאן. זה כאב שדוחק אותי לקצה. והוא עולה ויורד ואני יודע שבקרוב אשבר. היא עוצרת. נשכבת לידי. אני בוער. לוקחת אותי אליה.
"איך אתה מצליח?"
היא מחבקת את פניי. היא שמחה ממני.
זאת הדרך שלה לאהוב. זאת הדרך שלי לאהוב. אני אכיל את כל כאביה. מופרעים ומדממים ככל שיהיו. והם לא יכאבו לי לעולם. ככה זה כשאוהבים. בדרך הכי נורמלית שיש.
אני שלך גבירתי. תמיד אהיה.
מה שתגידי, יקרה.
כלום לא כואב לי באמת כשאת איתי.
לפני 9 שנים. 11 באוגוסט 2014 בשעה 14:30