1. רבי עקיבא ואני. פתאום באיזור גיל 40 התחלנו ללמוד. הוא, תורה. אני, אהבה, התמסרות, שייכות וכן. גם כאב. זה עולה פה לאחרונה די הרבה.
סאדיזם, אלימות, כאב בלתי נסבל. לא יודע. אני כן יודע שעד לפני לא הרבה זמן, לא אהבתי כאב. לא מדויק. אהבתי כאב אבל לא את זה שהיא נותנת.
הכאב היה בשבילי שעון מעורר שמצלצל ממש חזק ומכריח אותי לזוז. לא לעמוד לרגע. כל הזמן לשאוף קדימה. ואז היא לקחה אותי.
ייאמר לזכותה שהיא מורה מדהימה. הבנתי מהר מאוד שדרך הכאב שלה אני אצמח. כמה בנאלי לכתוב את זה וכמה מרטיט לחוות את זה. אני גדל.
היא מלמדת ואני שם לכתוב את כל מוסרי ההשכל. ולא להפסיק לצמוח לשנייה. הכאב הזה מצמיח אותי. ככה פשוט.
2. זאת לא אלימות. אין לזה שום קשר לאלימות. זה לא בכוונה להרע. הפוך. זאת הדרך שלנו. התחברנו בנימי הנפש הכי דקיקים שיש.
כל כך דקים, שעד שגבירתי לא משכה אותם אחד אחד וחיברה ללב שלה, בכלל לא ידעתי שהם שם. אז היא מהצד של הידית, אני מהצד של הזנבות.
וזה נפלא. הלב שלי מלא בה ומתפוצץ מאושר בכל הצלפה, סיכה או כוויה שהיא מעניקה לי. זאת הדרך שלנו לאהוב. וזאת אהבה שאין כמוה. ככה פשוט.
3. אנחנו נצלול עמוק יותר לכאב הזה. לא בטירוף, כמו שהיא מקפידה ללמד אותי. החיים נורמליים. כלום אינו מטורף. בידיעה ברורה ובדיעה צלולה של שני אנשים ששואבים אחת את השני ולא משאירים פירור. זה יתגבר. זה יכאב יותר. וזה ידמם בצורה יפהפייה. דרך חורים וחתכים ועור שנכנע לעשרות הצלפות שיש כאלה שיקראו להן מחרידות. לי הן נעימות. כלומר הן לא. הן כן.
אני אוהב אותך גבירתי יותר מכל דבר אחר. כן. ככה פשוט.
