בעודי כותבת את הפוסט הזה, אני מקשיבה ללהקת היהודים. אני חובבת רוק ישראלי. הגיע השיר ''הימים שלנו'' ואני מתחילה לבכות.
השנים שעברו לקחו לי ת'כח
הנה אני כבר פוחדת לחשוב
הימים שלנו אין בם מרגוע
אולי אלוהים מנסה לעזוב
ויש שרואים את זה
יש שנוטים לחשוב
שהכל סגור ואין דבר שכבר יעזור
מאמינים בזה
עד ששוקעים בחול.
ואם יש שם אל אחד
אז אנ'לא יודעת למה
בלילות אני לבד
לא שלחת לי אף אחד
שיבוא אלי
כי אם יש שם אל אחד
אז אנ'לא יודעת כמה
עוד לילות אסבול לבד
לא שלחת לי אף אחד
אף אחד."
אני נזכרת בתקופה ההיא שהחלטתי לעזוב את הפנטהאוז שלי. לא לקחתי הרבה. מכרתי את הבית כמו שהוא. יצאתי עם 2 תיקים הפעם; שלא כמו בהתחלה, כשיצאתי מביתה של זו שקראתי לה 'אמא'.
''אם זה הזמן שלך, אז כשתלכי הדלת תיפתח ..'' השיר הבא של היהודים הגיע. הדמעות עדיין זולגות תוך כדי שאני מקלידה לכם- נזכרת בעבר.
עדיין גרתי בתל אביב באותה התקופה. התחלתי לעבוד במלצרות למרות שהיה לי מספיק כסף בכדי לכלכל את עצמי במשך 4 שנים. המלצרות העסיקה אותי וזה היה דיי נחמד בסה"כ. לא הייתי מתקבלת לאף עבודה אחרת מאחר ואני מכוסה בקעקועים. פגשתי אנשים - חלקם מעניינים וחלקם פחות. היו את הלקוחות הקבועים שאיתם הייתי מעבירה שיחות מלאות עניין בשעות מתות, בין אם מדובר בפוליטיקה ובין אם מדובר בעובדות החיים, פסיכולוגיה, או כל נושא אחר. היה לקוח מסויים שהתייחס אליי כאל בת. קראו לו אבי, גבר בן 60 שאיבד את משפחתו בתאונת דרכים טראגית. העיניים שלו היו מלאות בחוכמה ועצב. תמיד היה מגיע בבוקר לפני העבודה בכדי לשתות איתי את המקיאטו שלו. רק אני הכנתי לו . עם סוכרזית אחת.כמו שהוא אוהב. לא הסכים שאף מלצרית אחרת תגיש לו חוץ ממני. אבי הוא האדם היחיד שהסכמתי שיתקרב אליי נפשית והתייחסתי אליו כאל אב שמעולם לא היה לי .
אבא שלי נהרג במלחמת המפרץ כך שאני לא זוכרת ממנו הרבה. הייתי ילדה קטנה.
לא היתה לי משפחה מלבדו. לא היו לי חברות פרט לאותן עובדות צעירות במסעדה. הן היו דיי טיפשות בסה"כ - עלאק סטודנטיות לפסיכולוגיה/פיזיולוגיה/כימיה. ואני לא אומרת 'טיפשות' סתם כך, נסיתי לדבר איתן על ניטשה, דרווין; על הניסוי של פבלוב או כל מני ניסויים מדעיים אחרים וידועים גם לאוכלוסיה הכללית. הן לא ידעו על מה דיברתי ותמיד הסתכלו עליי עם מבט כלבלב מבולבל, אז לא טרחתי כבר לנסות לפתח איתן שיחות מעמיקות פרט ל'איזו יפה את היום רותם' או 'התיק הזה של לואי?' .. הרגשתי שהמוח שלי נמס דרך כל חור אפשרי בראש כשדיברתי איתן.
"מה עובר עלייך ילדונת?" שאל אבי באחד הבקרים שהעברנו יחד "ספרי לי למי את מחכה פה?"
מעולם לא סיפרתי לו על אדם , אך הוא ידע על העבר הבדסמי שלי. שתקתי. ''אין לך מישהו בחיים? כל כך יפה'' אמר.
'לא אבי' צחקקתי - חצי מבויישת חצי מוחמאת. ''נו אבל למה?'' שאל. 'אני לא יודעת..אף אחד לא תפס לי את הלב' אמרתי . שיקרתי.הרגשתי רע.
איזה מזל שהגיעו 3 לקוחות חדשים. לא ידעתי מה לומר לו ואיך לצאת מהשיחה הזו. קמתי וניגשתי אליהם. אחת מהן היתה פעם חברה שלי , היא ראתה אותי והיתה בהלם- ''וואו!! לאן נעלמת? כולם חשבו שאת מתה!' . עיניה היו פקוחות בתמיהה. 'את יודעת..' היססתי. היה שקט. ''אה... טוב, הנה התפריטים שלכן. מיד אחזור'. הלכתי. היתה לי סחרחורת, הגוף שלי רתח מבפנים, ראיתי שחור. הרגשתי כאילו בתוך סצנה מסרט שבה האישה כל כך מבועתת והמצלמה חגה סביבה עד שמתמוטטת. התמוטטתי.
הדבר הבא שזכרתי היה קולות של צפצופים. פקחתי עיניים וראיתי כל כך הרבה לבן. נורות ניאון לבנות של בית חולים ואני מחוברת לעירוי נוזלים ומסיכת הנשמה היתה על פניי. הייתי מטושטשת, נסיתי לבחון את הוילונות שהקיפו את המיטה , ודרך חריצי חיבור הוילונות ראיתי מספר אחיות משוחחות בינן לבין עצמן . הורדתי את המסיכה, התיישבתי ונסיתי לקום מהמיטה. נפלתי. קול עוצמת החבטה היה כל כך חזק שהאחיות הסיטו מבטן בהלם, ראו אותי ורצו אליי מיד. '' למה לא קראת לנו?? אסור לך לקום מהמיטה!' אחת האחיות אמרה, העיניים שלה הזכירו לי את העיניים של מדלין כשאספה אותי מהרחוב. ובדיוק אותה צורה- הרימה אותי.
''אני בסדר. עזבי אותי' עליתי למיטה. ''מה קרה?' שאלתי.
''התעלפת.'' אמרה.
''מתי אני יוצאת מפה? '' שאלתי.. 'אה.. לא בשעות הקרובות'' אמרה בהיסוס , חיברה לי את העירוי מחדש והניחה על פניי את מסיכת ההנשמה.
'אני לא צריכה את המסיכה הזו, אני יכולה לנשום' הסרתי מעליי את המסיכה. ''בבקשה, זה לטובתך. תשימי את המסיכה' אמרה בדאגה אותה אחות שהזכירה לי את מדלין. ''רק בתנאי שתגידי לי מה קרה ולמה אני לא משתחררת מפה.'' הטחתי בה.
האחות לקחה נשימה, כאילו היה לי כלב שנדרס ולא ידעו איך לומר לי . ''אני הולכת למות?' שאלתי חצי עצובה, חצי מאושרת.
''לא..' צחקקה ''את לא הולכת למות'' ואני, חצי מאושרת, חצי עצובה. חבל.
''לחץ הדם שלך נמוך מאוד וא.ק.ג שלך לא סדיר אז את בהשגחה'' אמרה. ''לא ידעתי שאני בת 70 עם בעיות לב'' צחקתי.
''תקשיבי..אה..איך אמרנו שקוראים לך..?'' הציצה בגליונות
'זה בסדר, תקראי לי 13'' מאחר וזה היה מספרו של תא הוילונות הקטן שלי. 'לכל אחד יש שם ' אמרה. 'לא לי'. השבתי.
''אבל..' היססה ''לא לי'' אמרתי וחדרתי אל עיניה. היא היתה מבולבלת.
הייתי בהשגחה במשך 3 ימים. נתנו לי תרופות ושיחררו אותי.
כבר למחרת בבוקר חזרתי לעבודה, פגשתי את אבי
''הכל בסדר?? לאן נעלמת?" שאל בפחד תוך כדי ששם עליי את ידו וניסה להביט בעיניי 'אני בסדר אבי, באמת. הכל טוב..'' אמרתי והסרתי את ידו מעליי.
'''את מתבזבזת פה'' אמר לי 'את מתמוטטת'' המשיך ''יש בך כל כך הרבה פוטנציאל. למה את לא עושה עם זה משהו?'
''אבי, אני מעריכה את זה שאתה דואג לי..באמת.. אבל בוא לא נדבר עליי הבוקר. להכין לך מקיאטו?'' שאלתי. וקמתי מהשולחן.
הוא הסתכל עליי מבולבל, לא הבין מה עובר עליי;
והאמת? גם אני לא...
עד הפעם הבאה,
שלכם באהבה,
סקורפידום1