|
|
|
מניסיוני בהליכה בשבילי החיים, במסעות חוצי גבולות בו התודעה שלנו נחקרת ונשפטת, אין תשובה ראויה לחיים מאשר חיים ומוות ביד הלשון. במקום כזה אין ספק שהתיאור ״אם יש גן עדן ככה זה נראה, אם יש גיהנום כך זה מרגיש״ אך בפוסט זה ספציפי אני מעדיף להדגיש את הכאב הכי גדול של אמונה עיוורת.
את הנאיביות הכי תמימה כמו אהבה ממבט ראשון ולבסוף את החטא הכי גדול.
כל זה במטרה להעביר לך איך צירוף מקרים היא הדרך של אלוהים להשאר אנונימי.
(דה וינצ׳י).
כשזה קורה עם חבר וותיק או ידידה, ששנים לא רואים ופשוט אין מה להוסיף?
כשאתה מביט בעיניים של בן דודה ולא רואה סימן לדמעות שבכית על הימים שהוא לא איתך...
כשאתה שוכב במיטה המרופדת עם שמיכת הפוך ואוכז בחזה כאילו מחזיק במה שנשאר ממה שקראתי לו הלב שלי
והדבר היחידי שעובר לי בראש זה רק את, ואת ואת...
כשהכל כל כך נכון וכל כך שגוי, אין מנוס מלהתסכל לתוך נבחי הנשמה שהאירה את דרכי בין כל טלטולי סערות החיים,
קריעות המפרשים ונפילות בין קרחונים ובין אש גיהנום, אש חיה ירי התותחים ודממת המצולות.
על כל פיסת אהבה אחרונה שנשארה לי לתת, להלחם נשמע כמו מתנה.
בשביל שהאנושות תקבל שכל? בשביל שאנשים יפסיקו לאכול אחד את השני
ובמקום זה יתחילו לטפח ולאהוב
לא לקנאה
כן לסמים
והרבה מהם, אני אוהב את כולכם רק כי
האופציה שאולי יום אחד אתם תתעררו ותביני כמה שאתם
קטנים ופטתים ואיך שאתם הורסים את הגן עדן הזה שאנחנו חיים בו
עדיין קיימת
עדיין?
מה אפשר לעשות?
מערכת היחסים בייני לבין אלוהים היא מורכבת, כי אני לא מאמין בו אבל מאמין שהוא קיים בכל
אחד מאיתנו, כי בסופו של יום הילד ייבחר את ההחלטה וכולנו נהיה רק מחשבה
הזייה
אבל בתוך כל זה יש עדיין את החיים שלי ,את הכביש שבו המכונית ממשיכה לנסוע ואני עדיין
זה שמאחוריי ההגה, אז לפעמים זה נראה שאני שונא אותו, אם הייתי יכול היית רק
קורע לו את העורקים מהבשר אבל העניין הוא שיום אחרי זה אני אפריח נשיקות באוויר
ואהבה תמלא את העננים,
יום סתירה יום ליטוף
אהבה כואבת
גואה וניצחונות
אם אני חושב על זה, מי הייתה רוצה גבר שלא משנה מה תמיד ימצא מקום הגיוני
לדיבור והקשבה?
שלא מחכה לתור שלו פשוט לדבר, אלא..באמת שומע
ובאותה נשימה יודעת שכשהוא צריך לעמוד על שלו הוא יותר ממסוגל לכך?
מי הייתה רוצה להרגיש נחשקת בכל רמת חלקי איבריה?
מי הייתה רוצה ללכת לישון מוקפת באהבה אחרי לילות שרק הירח יכול היה לספר בהם
כי שתי הנשמות במערבולות החושים הכההו את דעתם?
מי הייתה רוצה להרגיש ולא רק לדבר על הרגש? ומי באמת שווה את זה?
אם היה לי אפשרות הייתי רוצה שאהבה תבחר בי
כי כשאטייל בשבילי חיי ואתרשם מיצירותיו
של הילד
ובסופו של יום כאפגוש את נותן הדין
אני מוכן לזה.
כל החיים הם גלגל מסתובב...לא אנכית, מאוזן...
וזה חוזר וזה חוזר וזה חוזר
ומתי זה כבר ייגמר? מה קמתי כבר?
בסופו של עניין אתה רוצה לדבר
ומוצא שאתה יכול רק להקשיב
כי המילים שאתה מפריח מהפה
מעטים הם אלו שתופסים אותן
ומעטים עוד יותר הם אלו שמבינים אותן
"אני בן 9 ואני יכול לרוץ מהר יותר מהרכבת...
אני בן 15...ואני מאוהב..."
המילים האלו פשוט רצות לי בראש כמו הד...
אני מתגעגע להיות מאוהב
