לפני 15 שנים. 20 ביוני 2009 בשעה 7:08
חלמתי עליך הלילה ראסטה מאן
תודה שקפצת לבקר,היה תענוג להתרענן באנרגיות הטובות שלך
חושבת עליך.
רק שתדע.
מבבלגת לעצמי את השכל
על הזין שלי אם אתם קוראים או לא.לפני 15 שנים. 14 ביוני 2009 בשעה 7:55
כמה נעימה התחושה
המתוקה
כזו שמשתווה לצפייה מחוייכת בתוך זרם רגוע
על אבוב
מי צריך שצף כל הזמן??
לפני 15 שנים. 14 ביוני 2009 בשעה 2:42
בלב
. . .
לפני 15 שנים. 20 במאי 2009 בשעה 20:59
לא באמת חסר
לפני 15 שנים. 20 במאי 2009 בשעה 20:33
מדממת בדממה
קומי וראי שהשמש שלך זורחת גם בלילה.
אור געגוע מפזר צל על מציאות אחרת.
העולם שלך קיים מעבר לתפאורת המחשבות.
חפשי את המגבלה -שם ורק שם תמצאי את החופש
ללא חופש החיות דולפת.
"בבית אין רצפה"
לפני 15 שנים. 12 במאי 2009 בשעה 11:53
עוצמות של רגשות תולות את גופי כמו חולצה מכובסת על חבל דק.
אורה של השמש הפנימית מאדה את הצבע.
זה מן יום כזה ששום דבר לא תלוי בי ובכל זאת יש לנקוט בצעד.
הכלה היא מילת המפתח.
פשוט כשאנשים אהובים סביבי נשברים-אני אוספת את שבריהם,חזקה מבחוץ,חתוכה מבפנים.
ערימות זכוכית נאספות במרוכז בגרון ובבית החזה ואין לי מנוס.
במיוחד כשמדובר באמא.
אלוהים........
לבן על גבי שחור
אני מבקשת
תראה לנו אותך.
נ-ס.
לפני 15 שנים. 23 באפריל 2009 בשעה 19:08
ללא מילים,ריקה ומלאה..
פשוט הגב צריך זוג ידיים שיקיפו אותו
והראש צריך להניח את עצמו על כתף רק כדי לשתוק את המנוחה
.
הרבה זמן שלא כתבתי כאן
אין בי צורך יומיומי כמו בימים עברו לדבר כאן.
רוב המונולוגים עברו למקום אחר
ועדיין
יש רגעים ספציפיים שאני צריכה כלוב בשביל להסיר סורג.
.
דברים ששכחתי עוברים לי במערכת הדם ולא נותנים לי אפשרות למות
הדרך עוד חסרת דרך
והשביל כרגע מוביל אל האין
ואני מחכה בסבלנות מאוסה לגשם.
יותר נכון להגשמה.
רגעי אושר שהיו ממלאים לי יום שלם בנקודות צבעוניות כבר מופיעים לעיתים רחוקות יותר והצבעים השולטים כרגע הם חסרי גוון.
מצב סטטי מפחיד אותי
אני הופכת להיות סינטטית לעצמי
מתגעגעת לכנפיים שלי
לפני 15 שנים. 11 במרץ 2009 בשעה 14:57
מגילת אסתר מגלה הסתר.
תריס נפתח בסתירה חזקה לפנים
ואני מגלה את הגלוי שהסתרתי.
הגיע הזמן להוריד את מסיכה מס' 101.
מפגש.
וילון יורד
הצגה שנייה נגמרת
פרפרים בפורים מפרים את השלווה הצבועה.
לא טוב להתרגל לאין
בוקר טוב חיים.
הלב מאשר רישמית-האביב כאן
בוקר אור חיים יפים
לפני 15 שנים. 28 בפברואר 2009 בשעה 0:10
קצתי והקצתי מן הכאב שבושש לעזוב אותי בעשרת הימים האחרונים שהזכירו את הזמן בכל לילה שהירח הציג את עצמו מחדש
מימיי לא חוויתי כאב כ"כ פיסי,שמייסר את הנפש.
עשרה ימים שבקלות ראויים לקבל את התואר "הימים הנוראיים" ולא של חודש תשרי.
ניתוח אי שם במשולש הברמודה הפרטי שלי שיתק לי את האגן,את המחשבות,והשאיר רק את חוש המישוש להעביר למוח שלי את המסר היחידי שנכפה עליי בעל כורחי,או כוחי : כאבים.
משהו בכאב הזה מילא את כל הוייתי - שמר עליי להיות בכאן ועכשיו ולפלל שהזמן יעבור, הפכתי לספוג של כאב,הכאב עלה על גדותיו ועטף אותי מכף רגל ועד ראש.
חוסר אונים מוחלט,שבו הזמן משחק תפקיד של קיסר רודני וקובע את ההשתנות התהליכית שהגוף אמור לעבור.
הרדמה כללית(הייתה שגעון-עדיין,חובבת סאטלות),חיתוך,תפירה,דימומים... כאילו הייתי אריג טיבטי שיש לדקדק במלאכת אריגתו עד כאב.
7:00 בבוקר
"התעוררת? כבר יצאנו לדרך,עוד חצי שעה אנחנו אצלך"
ברור שהתעוררתי,בקושי ישנתי.... מחכה לי ניתוח כאילו???
"כן,כן התעוררתי,מחכה לכם הורים יקרים ומופלאים שלי"
8:00 בבוקר
"כפרה עליכם בוקר טוב,להכין לכם קפה?תה? לדרך?"
אמא עם ארשת פנים מתוחה,מנסה להסתירה,כאילו שזה עובד עליי..."לא יאללה בואי נצא"
"קניתי לכם תפוחים שאתם חייבים לטעום."
יוצאים לדרך
"נו,את מתרגשת? לחוצה?מפחדת?"
"האמת?? לא חושבת על זה..."
ואכן,לא חושבת על הניתוח,נושמת,מצפה ומחכה להיות כבר אחרי.
מגיעים לבית החולים,סדרת בדיקות,אמא לחוצה,אני בתפקיד המרגיעה הראשית(כהרגלי בקודש) משדרת עסקים כרגיל,בתוך תוכי מרגישה שאני מסונכרנת עם התשדורת שאני מוציאה כלפי חוץ ואני מוצאת את עצמי אומרת לאמא שלי :"וואי,אמא את יודעת? עכשיו אני יודעת שהרוגע שלי הוא אמיתי,אני בשוק מעצמי,אני לפני ניתוח ואני באמת רגועה." ואולי זה סוג של מנגנון הדחקה,אבל באמת שהפחד לא שלט בי,הסטרס לא זרם לי בדם,הייתי בסוג של ריגוש.
מורים לי להתפשט מהבגדים,מציידים אותי במלבושים סטריליים לקראת חדר ניתוח ואני נרגשת מהמעמד. הזוי משו.
המטפלת שבי מתבוננת מהצד במתרחש,ועצם ההתעסקות שלי במחטים בחיי היומיום שלי גורמת לי להישאר בתוך מצב רגוע מתוך הבנה רפואית.
הרופא המנתח כבר מסוחבק איתי ומוביל אותי יחד איתו בחיבוק אבהי אל חדר הניתוחים.
מפה והלאה הכל הופך להיות סוריאליסטי לחלוטין,ההתקדמות שלי הופכת להיות מרצף אירועים לפריימים קטועים:
רופא מרדים,
קור גדול
הכל מתכתי לבן ונקי. נקי מדי. עד כדי עירום ריגשי שדחוס בתוך הקירות
ואני... העולם שלי מתלהב ומתחיל להרגיש את הפחד...
מעלים אותי על מיטה... רגליים פסוקות ואני מתחילה לנהל שיחה עם הרופא המרדים
"אז מה את עושה בחיים??"
"אני מטפלת ברפואה סינית"
"מה את אומרת??!!,את יודעת שיצא לי לראות הרדמה כללית בעזרת מחטים בלבד???"
"מה באמת??? יצא לך לראות את זה? כי ראיתי את זה בסרט ,אבל זה משהו שצריך לראות במציאות בכדי להאמין"
"אז אני יכול להגיד לך שראיתי את זה וזה אמיתי"
"קר לי מאוד,הלסתות ננעלות,האגרופים קפוצים ואני מתחילה לנשום עמוק....מתחילה דמיון מודרך עם עצמי ע"מ להוציא את עצמי לטיולים מחוץ לחדר.."
בינתיים הדוקטור החמוד שלי שהולך לחתוך אותי מספר על איך שהשרירים שלו מכווצים כי הוא התחיל להתאמן בחדר כושר,ואז אני משתעשעת ואומרת לכל החבורה :"אתם יודעים מה אתם צריכים פה??? אתם לא רק צריכים,אתם חייבים פה מוזיקה"
הם צוחקים,אבל אני רצינית ביותר ומשועשעת מהעובדה שאני מתמודדת דרך הצחוק בסיטואציה הזויה שכזו... אפילו גאה בעצמי.
זה מסוג הרגעים שעד שאתה לא נפגש איתם אתה לא יודע איך אתה הולך להתמודד מולם..
הרופא המרדים מ תחיל את מלאכתו,אני שואלת אותו "נו,מתי אני אירדם? "
"כשאגיד לך לילה טוב"
לא יודעת אם הוא שכח לברך אותי,כי כבר צללתי בתוך תרדמת מבויימת מראש שהציפה אותי בחלומות.
13:15
"שרה....???? את שומעת אותי???"
מתעוררת,מחייכת.....ישנונית ,אבל משהו שם בין הרגליים דוקר וצורב אותי כמו נשיכה של כריש..(לא שחוויתי אללה יסתור)
"אחותתת,אחות...." ,בקול חלוש אני קוראת "תני לי זריקה,אני צריכה משכך כאבים"
המזרק כאילו שמע את תחינתי עוד לפני שהיא הידהדה בחלל האויר מצא את עצמו נתקע לתוך השריר...
זרם חם שוטף אותי מהיד אל בית החזה ואני נרגעת ישר(טוב אולי תוך כמה דקות-בכל זאת אחרי הרדמה כללית)
"אחות....אני רוצה את אמא שלי,תקראו לה"
אני משתדלת לא להירדם לקראת בואה של אימי,אני רוצה לחייך אליה ו לומר לה שהכל בסדר.
היא מגיעה,הילדה ה חזקה שלה שרועה על המיטה,מחייכת אליה ומנסה להיות גיבורה תחת מסיכת ה"אני בסדר"
היא מתיישבת מרוב מאמץ להחזיק את עצמה,ואני אומרת לה שאני בסדר...,אני מאחורי זה,זהו,לא נרדמתי לנצח(זה היה החשש היחידי שלי),היא מלטפת אותי ואני מרגיעה אותה.
אח"כ מגיעים החיוכים,וההצחקות שלי את הצוות ואת ההורים...
הכאב עדיין לא מעכל את עצמו,והגוף מתכוננן לתת לי בראש....
נסיעה חזרה הביתה,אמבטיות,הליכה ,איך לומר... כאילו הכניסו לי חדק של פיל לחריץ
ואמביציה מטורפת.
הלילה הראשון עובר....
"אמא ,איזה כיף,על מה הרופא דיבר,אני בסדר,לא כואב לי מדי"
"ששש אל תדברי,בואי נחכה ע ם זה"
מגיע הלילה השני שמביא איתו הקדמה לימים הבאים שהולכים לעבור עליי..
ההתעוררות לבוקר השלישי הייתי כאילו הפילו אותי לתוך תרכיז של כאב. טיפה של הקלה לא הייתה מהולה בתרכיז הכ"כ מרוכז הזה.
כל נקבובית שלי נשמה כאב,כל תזוזה דיברה כאב,כל חוש הסב את תפקידו והפך להיות עבד נרצע לקיסר הכאב.
משככי כאבים הפכו להיות סוכריות קופצות בתוך הקיבה שלי,שלא באמת עזרו
צרחות שלא הבנתי שקיימות בתוכי שוחררו לאויר בלי לבקש רשות ממני,והבכי השתחרר אל מול כל בני הבית שעמדו חסרי אונים מול חוסר האונים ש לי.
זה מצב שלא ניתן לשנות,הרגע הופך להיות כ"כ טהור בהוויה שלו כי הכאב כ"כ שומר על המציאות , החמקמקות שלה נוזלת אל מול הבהירות שהכאב מביא איתו.
השליטה שבי ויתרה לכאב שאיפשר לי לצעוק בקול חלוש וחסר כוח "איה,איה,איההה ,אייי,איה" במשך דקות ארוכות כל שמינית יום,או שמינית לילה..
כל התזזתיות שבי יצאה לפגרה ונשרה כמו שלכת בתוך המיטה.
איבדתי את חוש הטעם,הרי מה הטעם? להנות מטעם כשכואב לך?
"מה תעשי כשתלדי???" אמא ניסתה לעודד אותי...
"אני אזרוק את הילד מהחלון" צחקתי
וואו,כמה עברתי בשבוע וחצי ארוך מאוד.
הבנתי כ"כ הרבה
עשרת ימים נוראים שהפכו לעשרת ימי תשובה...
הכאב שהקשה אותי כ"כ נתן לי להבין שאני צריכה גם להרפות
בשבוע אחד למדתי לקבל כמו שלא ידעתי מהרגע שלמדתי לתת- כי באמת לא הייתה לי ברירה אלא לקבל.
הבנתי שהחוזק שלי הוא גם בחולשה שבי.חולשה לכאורה.
שהבחירה להיות חשופה במצב פגיע היא הבחירה הטבעית והנכונה.. זה כ"כ מאפשר לקבל יד מושטת חזרה...ואין מצב לא למצוא יד מושטת ברגעים כאלו.
להעריך את היכולת של הגוף לבצע פעולות פשוטות וטריוויאליות כביכול, כמו -להשתין,ללכת,לשבת...
להבין שלכאב יש עוצמות ודרגות,ולא לזלזל בו.אני יודעת שזה יתרום לי להכיל כאבם של אנשים אחרים,אחרי הכל אני בסוג של מקצוע כזה..
להודות ליכולת הריפוי העצומה שאצורה בגוף שלנו ולהיות יותר טובה אליו.
להכיר את החברים שלי בסיטואציה חדשה ולהתאהב בהם אחרי כל מחווה והתעניינות אמיתית בשלומי.
ובכלל
לחזור לימים שאמא שלי מכסה אותי,דוחסת אותי לתוך פוך ונותנת נשיקה....
זה שווה אלף ניתוחים.
הייתי ילדה השבוע :)) ורק עכשיו אני מבינה את זה.
שבת ברוכה
לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 22:06
אני יודעת כמה יתדות הוספתי לבסיס שלי.
אני הרבה יותר בטוחה בעצמי,נותנת את עצמי,מאפשרת לעצמי להיות אני.
רפיון.
טקס קבלת תעודות.
מפגשים.
מראות.
מילים מתומצתות
תחושות של עוצמה.
מברוק לי