מבבלגת לעצמי את השכל

איך זה מרגיש?

מים ואויר.

קרקע ושמיים.

אני הצינור.

התנאים הטופוגרפיים של השטח ניבאו דמיון של עמק הירדן
ההבדל היחידי היה בעוצמה.
מופע ווקאלי של משק כנפיים.
אני הייתי למעלה. בפסגה שמעל הפסגה. כאילו מרחפת,אבל עם תחושה שהקרקע לא פסחה עליי בכח משיכתה.
היית שם בהוויה.
אתה תמיד שם כשמדובר בבעלי כנף.
זה היה לי נעים לדעת שאתה כ"כ מתלהב מהמראות שנוגעים בי עכשיו.
זה היה מחשמל להרגיש שאתה כ"כ שם ושאתה בעצם רק בתוך הראש שלי.
בתוך כל מה שקרה שם חשבתי רק עליך.
הייתה שם אמירת שלום.ביטוי געגוע מודחק.
הנשר עבר. ראיתי את גבו.
כן...הייתי גבוהה
התחושה הזו של ההתפעלות...,נעצתי בה בציפורניים שאין לי.
מישהי או מישהו היו שם לצידי.אני לא זוכרת,או לא יודעת לומר.
מרחוק ראיתי אלפי נקודות לבנות בתנועה.
נקודות חגות בצורת ספירלה,דואות על משבים חמים של אויר.אלו היו יונים לבנות

נאלמתי מהמראה.
צעקתי בהשתנקות לבבואה שליוותה אותי שאני רוצה להיות בתוכן,איתן,שיעטפו אותי.
ריחפתי אל כיוונן,שוב,לא באויר.צמודה לקרקע אבל לגמרי מרחפת.
הפריים הבא היה החזק מכולם
לא היה מעבר.זה קרה פתאום.
העיניים שלי הביטו על מרא?ה נוזלית שהייתה לא פחות ממכרת ממה שקרה בגבהים.
אגם מים בדיוק כמו הכנרת ביום טוב שלה.
כסוף ומנצנץ.פלטה ישרה.כאילו היה קולט שמש ענקי.
במצמוץ הבא כבר הייתי בתוך המים.
איזו תחושהההה.
נייחת וכ"כ נינוחה.רק עמדתי בתוך המים,מתנועעת לפי מקצב גלי שקט.רק המים עכשיו.בקושי יש אני.
רעש דק הסית אותי,זה היה קורמורן שהחדיר חדות לכל התחושה העגולה הזו,הוא נגח במקורו 4 פעמים בגבול הבלתי נראה בין המים לאויר.ארבעה מעגלי אדוות הצטיירו להם,ואני לא יכלתי שלא להתרגש שזה הצליל היחידי שאני שומעת. אין רעש.יש צליל.וגם הוא שקט ביופיו.
נשארתי שם בתוך המים,שוב-כשאותה בבואה לצידי,שומרת עליי או סתם מארחת לי חברה
לא רציתי לצאת.לא רציתי לצאת. לא היה לי בשביל מה לצאת מהמים.תחושה הרמונית כ"כ.אין זמן,אין קיום אחר חוץ מקיומי עכשיו בתוך המים.
מעבר להנאה הייתה שם השרדות.אם לא אשאר במים אני אמות מצמא.
צמא לתחושה הזו שאני חווה עכשיו.
לא הזדקקתי לאוכל
לא הזדקקתי בכלל.
רק הזדככתי.
הערב ירד
ובפריים הבא כבר אכלתי חומוס.

התעוררתי בהירה
כן ירבו.

ידעתי גברים
ידעתי נשים
לפרקים ידעתי גם אותי
רוצה לדעת
מה בתפריט...

העיקר שיהיה טעים

בשביל להשתייך יש צורך להרגיש הזדהות.
לעיתים הצורך בהזדהות מרחיק אותך מלראות את המציאות כפי שהיא.
אותו צורך מונע ממקום של פחד,ובשביל להצדיק פחד,אתה חייב להיאחז במשהו שמצדיק אותו.
רק בשביל להרגיש טוב עם עצמך.
זה מנגנון מעכב,מכווץ,מעמיס.

אני מצטערת שאת כ"כ לא מבינה את זה.

אני מתחילה לחזור אל עצמי
לחזר אחרי
בלי פרחים,בלי מניירות. ככה בפשוט.
"אחריי כל המדבר הזה..."
אני ממש יכולה להרגיש ממעמקי הנפש שלי תנועה צנטרפוגלית שמסובבת אותי בשלבים לכיוונים גבוהים.
כמו שיר טוב שנבנה לאט.
כמו הכנת הקרקע לקראת שתילה
כמו לפני התאהבות.אותו רגע לפני ההבנה שמרוח חיוך דבילי על הפרצוף.
חוזק.חוזק מתוך מקום רך ומבין שיש תנועה גלית בעולם הזה.
אני רואה את התמונה הגדולה אחרי שנתיים רדומות.
שנת חורף ממושכת.
כיבוי אורות.
חוסר זרימה בלתי נשלט.
חוסר חיות שהורידה עוגן למעמקיי האוקינוס.
זהו........
אני באמת חושבת שהרמתי עוגן
מורידה מפרשים
ואני חוזרת לשוט אל עבר האופק.
רצון חדש נוצר
האופק שלי

בסופו של דבר הכל עניין של עדשות.משקפות.השקפות.
העומס הוא לא אני.ויש עולם שלם בחוץ ובפנים להספיק לגלות.

האביבבבבבבבבבבבב
דופקקקקקק
לייייי
עלללל
הדלתתתתתת

ואני שוב...
בפעם המי יודע כמה
זרע שאוטוטו פורץ את האדמה מחדש.

איזו מילה נעימה.
מרגיעה.
מחברת.

מניחה עכבר על מעבדה של צלילים
מנגנת את עצמי דרך צלילים של מוסיקה
רוקדת לי בחדר.
הווליום חודר לתוך הדם.מטיס אותי ישר לתוך עצמי...
חתיכת נחיתת אונס. עוצמה בהפתעה,טיבה של מוזיקה. היא עושה בי שמות כשהיא מגלה לי לחנים חדשים.
גוף מדבר.מחשבות נחות.
דמות חצי עירומה מתעוררת בהפתעה,מפוצצת סקס נוטף ניבטת מולי דרך המראה.מראה לי את עצמי.כמה מוזר.
בדר"כ גברים עושים לי להרגיש ככה.כמעט ושכחתי,אם זו הדרך אז זו הדרך היחידה להזכיר לי את עצמי. ביחידות.
כל השאר משתחרר ממני דרך בלוטות הזיעה. קופצת,משתוללת,מדמיינת אותי משחררת לכל עבר.
הלוואי ושכל זה היה קורה בין עצים חושבת לעצמי.יש להם דרך להעביר לי מסרים חזרה.

השעות חולפות לתוך הערב המאוחר ויש צורך למהול דם באלכוהול.
"רוצה לצאת?"
הנפש דורשת איוורור במחוזות אפלים...
היצר דופק על הדלת,מושך אותי אליו מהמוות שחי בתוכי. מכוון אותי ללכת אליו.אחריו.
מנסה לאמוד את הקצב.
חיה מאולפת.
חייתית.
הזנב למעלה ,הטפרים משוננים ,הכל בהתרוממות.
ההורמונים בעיקר.הם היו מוכרים אותי עכשיו לשטן.
מטשטשים כל מחשבה הגונה.(או הגיונית.מה שתבחרו.)
וטוב שכך.
הערב זורם כמו מפל בגשם שוטף.
נביעה נובעת ממני והלאה.
אני מרגישה יפה.
אני מריחה אותם...
מריחה אותם מריחים אותי
נושמת את העונג לתוכי.
איזה כיף שיש חושים.
מזל שיש מח לסנטז את ההבנה הזו.
אני חדורת מבטים. כל זוג עיניים מתבונן יוצר בי חור.
אני מחוררת.
על תקן מסננת.
מעולם לא חשבתי שאהנה להיות מסננת.
זה מדגיש לי חור אחד גדול.
ולא זה שבין הרגליים...
העורמה חוזרת אליי כאילו מעולם לא הלכה
מניפולציות מבטים הופכים עבורי למשחק ואני מרגישה כאילו שרביט בידיי.
ממלכת אגו מטופש עושה לי להרגיש מלכה.
התזמורת מנגנת וכל אחד המנצח של עצמו
סרט שלי... סו פאקינג וואט.
זה מציף אותי .
מזכיר לי ששום דבר לא באמת נגמר.
אולי אפילו מעולם זה לא התחיל.
אולי.

חשבון הנפש הבא יגיע עם ההליכה הכאילו נונשלטית לשירותים.
ככה בחצי עמידה,מכוונת את הנוזלים שנשטפים ממני לתוך האסלה
הכל טמא שם.
הכל צמא פה. כלומר בי.
דלתות נטרקות,צעדים נבלעים בתוך הערפול. אני בוחרת מה קיים.כל השאר לא מקבל חיות בעולמי.כלומר לא באמת קיים.
ותוך כדי תוהה ,תוהה,אולי טועה.
בדרך.

בסופו של דבר עיצבתי לי את הערב בדיוק כמו שרציתי.
בלוטות הזיעה שלי פולטות ויסקי עכשיו

כל השאר...
שלי.
ממודר.
מהודר.
מסודר.

מטוהר.

טיבה של אשליה למרגלות האלכוהול.

יחי.

לאבד כל תקווה זה חופש או ייאוש?

כן זה מושלם

הוא קיבל את כל החסינויות
הוא V אחד גדול
הוא מתכון בטוח להצלחה,לקרקע מוצקה

רק חסר איזה זיק
זה הופך אותי לבררנית?
זה הופך אותי ללא ברורה?

זה באמת ללכת על בטוח
המתכון המנצח
וזה כל העניין
הכל רגיל כ"כ
והסביבה לוחצת,מסמנת אותי כ"בעייתית"
ואני רק רציתי
דפיקות לב וידיעה,
את אותה תחושה מערפלת שאין עליה עוררין
את הדבר הזה שגורם לי לרצות לצאת מהגוף של עצמי ולהתמגנט לדבר הזה שמושך אותי אליו.
אני לא יודעת לחיות מהשכל
מאותם שיקולים יבשים
מצד שני לתת הזדמנות לדבר להתגלות זו גם דרך.

מושלם ולא שלם.


האם אני מבקשת יותר מדי?